הרוח שרקה בעוצמה מחוץ לחלונות המכונית והביאה עמה הרהורי חרטה בנוגע למסלול ההליכה שלפני. מראה פרוותם הסתורה של הגואנקו (Lama guanicoe, הלאמה הפטגונית) שירדו במדרון התלול שלצדי עמד בניגוד גמור לקצב הליכתם ולשלווה שהפגינו. עצרתי את המכונית במגרש חניה קטן שבקצהו ניצב שלט עץ: Salto Grande – המפל הגדול. התעטפתי היטב ויצאתי אל מלחמת הרוחות שהתחוללה בחוץ. ידעתי שהרוחות העזות מאפיינות את פטגוניה, אבל מאחר שהיה זה חודש נובמבר 2011, קיץ בחצי הכדור הדרומי, יכולתי לראות גם חצי הכוס המלאה – לפחות לא יורד גשם או שלג. ההליכה הקצרה לתצפית על המפל הגדול בפארק הלאומי טורס דל פיינה (Parque Nacional Torres del Paine) התארכה, ומצאתי את עצמי נאבק בכל הכוח כדי להישאר על הרגליים ולהצליח להתקדם מול הרוח שנשבה במהירות עצומה. התנחמתי בעובדה שבדרך חזרה אלך כשהרוח בגבי. אחר כך גיליתי שזו משימה מורכבת לא פחות.
הגורמים לפריצתן של שרפות רבות בחלקה הדרומי של צ'ילה בימיה האחרונים של שנת 2011 ובתחילת ינואר 2012 עודם עלומים, אבל ידוע שהרוחות החזקות המנשבות בחבל ארץ דרומי זה במשך כל השנה סייעו להתפשטותן המהירה. כך היה הדבר בשרפה שפרצה בפארק הלאומי טורס דל פיינה שבמחוז מגלן (Magallanes), בשרפות שהשתוללו במחוזות צפוניים יותר, מאולה (Maule), ביו ביו (Bío Bío) ואראוקניה (Araucanía), וגם בשטחה של ארגנטינה השכנה. בזמן כתיבת שורות אלה עומד אומדן השטח השרוף על כ-500 קילומטר רבוע, מתוכם כ-148 קילומטר רבוע בטורס דל פיינה. מזג האוויר החם והיבש באופן קיצוני תרם אף הוא להתפשטות האש, וזו גבתה את חייהם של שבעה כבאים שנספו בדליקות ואת חייו של קשיש שסירב להתפנות מביתו במחוז אראוקניה.

גזעי עצים חשופים ומפויחים
המשכתי בשביל שפנה צפונה לעבר נקודת התצפית על אגם נורדנסקיולד (Nordenskjöld), המספקת מבט נהדר גם על הרכס המרכזי של השמורה. הגוש האדיר של סלעי הגרניט פרץ דרך סלעי המשקע הרכים שמעליו לפני כ-12 מיליון שנה והתרומם לגובה של כ-3,000 מטר מעל פני הים. השטח סביב הגוש ההררי המשונן שנוצר באירוע הדרמטי הזה קיבל בשנת 1959 מעמד של פארק לאומי, והוא כולל את הפסגות המרשימות שברכס המרכזי – טורס דל פיינה, קרני הפיינה (Cuernos del Paine), פיינה גראנדה (Cerro Paine Grande), פסגת האדמירל נייטו (Monte Almirante Nieto) ואחרות, אגמים רבים, שני קרחונים, שלושה מפלים מרשימים ומגוון גדול של צמחים ובעלי חיים השוכנים בו.
לטבע הפראי כאן ובמרחבי פטגוניה בכלל יש חשיבות עצומה לעם הצ'יליאני, לדימוי העצמי של תושבי האזור הנידח הזה ולכלכלת המדינה. תושבי פטגוניה הצ'יליאנית, שהיו בעבר הקרוב חקלאים ומגדלי בקר וכבשים, מתפרנסים היום יותר ויותר מתיירות וממקצועות נלווים לה, ועקב כך עלתה גם המודעות לשימור אזורי הפרא, מגוון החי והצומח והנופים הייחודיים. פטגוניה הצ'יליאנית משתרעת על כשליש משטחה של צ'ילה, שגרים בו רק אחוזים בודדים מאוכלוסייתה, אך הוא מושך אליו נתח נכבד מהתיירים הפוקדים את צ'ילה מדי שנה (ב-2011 ביקרו בצ'ילה שלושה מיליון תיירים).
אפשר לצפות כאן במגוון של עופות מים כמו איביס, אווז, ברבור, ננדו ופלמינגו, במינים רבים של ציפורי שיר וכמובן בקונדור האנדים (Vultur gryphus) – מהדורסים הגדולים בעולם. מלבד הגואנקו חיים בשמורה יונקים רבים ובהם אייל האנדים הדרומיים (Hippocamelus bisulcus), שועל וכמובן – פומה, שעקבות פעילותה עדיין נצפות בשמורה מפעם לפעם. חלק משטח השמורה, המאופיינת בטמפרטורות נמוכות מאוד, ברוחות עזות ובשלג המכסה אותה במשך כמה מחודשי השנה, מכוסה בצמחייה המכונה צמחייה כר-קוצית בשל המרקם הקשוח שלה והמראה דמוי הכרית, המאפשרים לה להתמודד עם משטר הרוחות הקיצוני. בחודשי האביב הנוחים יחסית אפשר למצוא גם פריחה מרהיבה ועדינה של צמחים רבים, בהם אף סחלבים.
בהמשך הטיול שלי בטורס דל פיינה הגעתי לחלקה המזרחי והפחות מטויל של השמורה, והבחנתי בנקל בגזעי עצים חשופים ומפויחים, שריד לשרפה גדולה שפקדה את האזור ב-2005. בעשורים האחרונים ידעה השמורה לא מעט שרפות, ושתיים מהגדולות שבהן אירעו בשל רשלנות של מטיילים. ב-1985 תייר יפני גרם לשרפה שכילתה כ-150 קילומטר רבוע, ובפברואר 2005 גרם מבקר מצ'כיה לשרפה של כ-160 קילומטר רבוע נוספים. לאחר השרפה הזאת, שהשתוללה במשך עשרה ימים, פרסמה ממשלת צ'כיה התנצלות רשמית ותרמה מיליון דולר לשיקום האזור.
בגרימת השרפה שפרצה ב-27 בדצמבר 2011 הואשם רותם זינגר, צעיר ישראלי, שנכון לרגע כתיבת שורות אלה שוחרר בתנאים מגבילים ונאסר עליו לצאת מגבולות המחוז. השרפה התפשטה במהירות, כילתה שטח רחב ידיים מדרום לרכס המרכזי בשמורה וקיבלה תהודה תקשורתית רבה בצ'ילה עצמה ובעולם כולו. מלשכת דובר משרד החוץ הישראלי נמסר בשיחה עם "מסע אחר" כי "מדינת ישראל הציעה לצ'ילה סיוע נדיב באמצעות מש"ב (המחלקה לשיתוף פעולה בינלאומי במשרד החוץ – נס"כ), אך אף שסגן שר החוץ הצ'יליאני הזכיר בריאיון לתקשורת המקומית את הצעתה של ישראל, עד כה לא התקבל כל מענה רשמי מממשלת צ'ילה". זו, כך נראה, העדיפה לפנות בעצמה בבקשת סיוע לארצות הברית, לארגנטינה ולאוסטרליה. 
בימים שבהם השתוללה האש עלה מפלס ההאשמות שהופנו כלפי ישראל ככל שהתגלו מוקדי אש נוספים, והתבטאויות קיצוניות למדי נרשמו מפיהם של כמה מבכירי השלטון הצ'יליאני. אין ספק שמעורבותו של התרמילאי הישראלי עודדה את העיסוק התקשורתי האינטנסיבי במאורע כאן בישראל, אך נראה כי מאחורי הקלעים מסתתר נושא מעניין נוסף, שהוא בבחינת תפוח אדמה לוהט, הקשור למאבק האינדיאני על האדמות באזור.

תחילתו של סכסוך ארוך ומורכב
כשבוע לאחר פרוץ השרפה בטורס דל פיינה פרסמו כלי התקשורת בצ'ילה כי המשטרה שם חוקרת חשדות להצתות מכוונות שגרמו לשרפות ענק נוספות במחוזות ביו ביו, מאולה ואראוקניה במרכז צ'ילה ובדרומה. שר הפנים רודריגו הינצפטר אף האשים קבוצת פעילים מבני המפוצ'ה (Mapuche), הקרויה CAM (Coordinadora Arauco Malleco, "קבוצת התיאום אראוקו-מאייקו"), בהצתת השרפות. בעבר הואשמו כמה ממנהיגי קבוצה זו במקרים של גרימת נזק לרכוש חברת הייעור, ומקצת ההאשמות אף הסתיימו בהרשעה. הינצפטר ציין כי ימים ספורים קודם לשרפה קיבלה עליה הקבוצה את האחריות להצתת מסוק כיבוי וכמה דחפורים של חברת הייעור לא רחוק מטמוקו (Temuco), בירת מחוז אראוקניה, בטענה כי החברה פועלת על אדמות השייכות להם.
סיפור מאבקם של בני המפוצ'ה בשלטונות בצ'ילה מלווה את האזור כבר שנים רבות. המפוצ'ה, בני אחת משלוש קבוצות דוברות השפה האראוקנית (הנקראת גם Mapudungun), חיים במרכז צ'ילה ובדרומה, בין רכס האנדים לחוף האוקיינוס השקט, במרחב שבין הנהרות ביו-ביו וקאייה קאייה (Calle Calle). המפוצ'ה שפגשו הכובשים הספרדים הראשונים במאה ה-16 היו ציידים, לקטים ומגדלי ירקות, והם הושפעו בעיקר מבני האינקה, שאמנם לא הצליחו לכבוש את ארץ המפוצ'ה, אבל הטביעו חותם תרבותי וחומרי והחדירו לאזור לאמות מבויתות, עיבוד מתכות חדשני, גידולים חקלאיים חדשים ועוד. המפוצ'ה נלחמו נגד האדם הלבן יותר מכל עם אחר באמריקה והצליחו לדחוק את רגלי הכובשים במשך כ-350 שנה עד שאראוקניה נכבשה ב-1883. סיפור המאבק ההרואי נלמד עד היום, ומגיבוריו נשמר בעיקר זכרו של קאופוליקן, מנהיג הלוחמים האראוקנים בימי ראשית המאבק.
בתקופת הכיבוש הספרדי חלה ירידה חדה באוכלוסיית המפוצ'ה בגלל המלחמות והמגפות, וגם בשל נישואי התערובת והתפרקות הארגון החברתי. המפוצ'ה חוו שינוי תרבותי משמעותי עם חדירת המיסיונרים לאזור, בעיקר מסוף המאה ה-16, אבל הצליחו לשמר את עצמאותם ואת השליטה על תחת השלטון ספרדי. בתקופה זו הפכו המפוצ'ה למגדלי בקר וסוסים ופיתחו קשרי מסחר עם המושבה הספרדית בצ'ילה ועם האוכלוסייה האינדיאנית של דרום-מערב ארגנטינה. עם פרוץ המאבק לעצמאות מספרד הפכו המפוצ'ה לסמל המאבק בעיני רוב התושבים בצ'ילה. ואולם, המציאות הפוליטית המורכבת הביאה את רוב המפוצ'ה לשתף פעולה דווקא עם הספרדים נגד המדינה הצ'יליאנית החדשה, בחירה שהיתה בדיעבד תחילתו של סכסוך ארוך ומורכב.
הצרכים הכלכליים של המדינה החדשה, פתיחת מכרות הפחם בצפון ארץ המפוצ'ה והתיישבות הלבנים באזור גרמו לדחיקתם של המפוצ'ה דרומה. המשטר ראה בשטחיהם הפרעה ממשית לרצף הטריטוריאלי הלאומי, וריבונותה של צ'ילה בשטח הושגה לבסוף בשתי מתקפות צבאיות בשנים 1869 ו-1881. כך בא הקץ לשליטת המפוצ'ה על אדמת אבותיהם, והם רוכזו בכפייה בשטחים שייעדה להם המדינה. האפליה זעקה לשמים: בעוד בני המפוצ'ה קיבלו חלקות בנות עשרות דונמים בלבד, קיבלו הצ'יליאנים והמהגרים מאירופה שהתיישבו באזור חלקות בנות אלפי דונמים.

שינוי ביחס הממשלה
בתחילת המאה ה-20 החלו המפוצ'ה בהתארגנות פוליטית. בשנת 1910 קמה "אגודת קאופוליקן להגנת אראוקניה" (Sociedad Caupolicán Defensora de la Araucanía), שנקראה  על שם קאופוליקן, אותו מנהיג חשוב של המפוצ'ה, ומטרתה היתה שמירה על זהותם האתנית ועל קידום החינוך. מנהיגי האגודה, שהיו בעיקר מורים, שאפו לא לבידול, אלא לשילוב המרבי של המפוצ'ה בחברה הצ'יליאנית, ונציגם, פרנסיסקו אנריקס, היה בן המפוצ'ה הראשון שנבחר לפרלמנט. במקביל קראו אחרים להדגשת הזהות העצמית ולאוטונומיה מקסימלית. בהנהגת מנואל פנגילף נוסדה ב-1914 "אגודת המפוצ'ה לסיוע הדדי" (Sociedad Mapuche de Protección Mutua), שנטתה לבדלנות יותר מאגודת קאופוליקן, ודרשה בתקיפות מהממשלה להפסיק את גזלת האדמות. קבוצה זו הקימה תיאטרון פוליטי שנדד בכפרים וערך בהם מופעי מחול ושירה.
סוגיית אדמות האינדיאנים הוסיפה לעורר מחלוקות מורכבות במהלך השנים. ממשלתו הסוציאליסטית של סלוודור איינדה (1973-1970) ראתה בפתרון בעיות האינדיאנים מטרה חשובה, ואיינדה עצמו ראה בתיקון מצבם החברתי של המפוצ'ה עמוד תווך במשנתו האידיאולוגית. במסגרת הרפורמה האגררית שנערכה במדינה בתקופת שלטונו הוחזרו למפוצ'ה כ-700 אלף דונם שנלקחו מהם בעבר, וב-1972 נחקק "חוק הילידים" (Ley Indígena) לטיפול בזכויות האינדיאנים. ממשלת איינדה גיבשה תוכנית להענקת סיוע טכני וארגוני לאינדיאנים ותכננה רפורמה משפטית ומנהלית לתיקון דפוס היחסים השלילי בין החברה הצ'יליאנית ובין המפוצ'ה. ואולם הפיכה של חונטה צבאית בראשות הגנרל אוגוסטו פינושה בספטמבר 1973 הביאה להפלתו של איינדה ולהקמת משטר צבאי מהאכזריים ביותר שידעה אמריקה הדרומית.
השלטון הצבאי דיכא ורדף את הנהגת המפוצ'ה, שזוהתה עם המדיניות הסוציאליסטית של איינדה, והוציא רבים מהם להורג. זהותם התרבותית של המפוצ'ה, הדוחה כמה מערכי הנצרות והתרבות המערבית המאפיינים את הלאומיות הצ'יליאנית (הם מצדדים למשל בפוליגמיה, במתירנות מינית ובריבוי אלים), ותביעתם להחזרת האדמות שנגזלו היו בלתי קבילות לחלוטין מבחינת השלטון החדש. מלבד זאת המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית והמודרניזציה הכלכלית שהונהגו עמדו בסתירה מוחלטת לעקרונות הבעלות השיתופית על הקרקע ולקשר בין האדמה, היער והתרבות, שאפיינו את המפוצ'ה. תחת השלטון הצבאי הואץ תהליך ההתנוונות התרבותית והחברתית של המפוצ'ה, שזכו תחת ממשלות קודמות ליחס מועדף בתחומי הבריאות, שירותי הרווחה והחזקת האדמות.
המעבר לדמוקרטיה עם תום עידן פינושה חייב שינוי ביחס הממשלה לסוגיית המפוצ'ה. הממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות בסוף שנת 1989 הקימה במאי 1990 סוכנות מיוחדת לפתרון בעיותיהם של האינדיאנים בצ'ילה (CEPI), ושאלת היחס לאינדיאנים ובעיקר למפוצ'ה הפכה לשאלה לוהטת. לכך תרמה גם ההתעוררות הכללית בנושא זכויות המיעוטים האינדיאניים באמריקה הלטינית כולה סביב ציון 500 שנה להגעתו של קולומבוס ל"עולם החדש". באוקטובר 1993 נחקק חוק העוסק ב"שמירת הילידים, פיתוחם ותמיכה בהם", ולפיו נוסדה הסוכנות הלאומית לתמיכה בילידים (CONADI), שבין יתר תפקידיה היא אחראית על קידום חקיקה בנושאים הרלוונטיים – כמו קביעת עונשים על אפליית האינדיאנים, יצירת מסגרת של אפליה מתקנת, הכרה בנוהג האינדיאני כבעל תוקף חוקי – וכן על העלאת המודעות לנושא בקרב האוכלוסייה בצ'ילה.

אדמת האבות
ההאשמות של השר הינצפטר ושל ראש מחוז אראוקניה, אנדרס מולינה, שהאשים גם הוא את בני המפוצ'ה בהצתת השרפות באראוקניה, מבוססות בין השאר על העובדה כי בתוך ימים ספורים התגלו עשרות מוקדי שרפה במחוזות המדוברים. אבל מוקדם לקבוע בפסקנות כי אכן מדובר בהצתות מכוונות. ב-10 בינואר 2012 פרסם הקטור יאיטול, המנהיג הכלוא של קבוצת המפוצ'ה CAM, הצהרה שבה הוא מכחיש כל קשר להצתת השרפות וטוען כי "ההאשמות הללו הן ניסיון להצדיק את יישום החוק נגד הטרור על קהילות המפוצ'ה שבעימות, על התנועה למען אוטונומיה למפוצ'ה ועל קבוצת CAM באופן ספציפי". בדבריו אלה מתייחס יאיטול ל"חוק נגד טרור" שנותר מתקופת הדיקטטורה הצבאית של פינושה, והתיר למדינה להשתמש בעדים אנונימיים ובבתי דין צבאיים בכל מקרה שבו בוצע רצח שתכליתו פוליטית. הנשיא פיניירה הכריז באתר האינטרנט הנשיאותי כי "כוונה טרוריסטית מסתתרת ללא ספק מאחורי ההתנהלות הנפשעת המובילה לשרפות רבות המתחילות באופן סימולטני ובמכוון". לאחר מותם של הכבאים התמלא התנאי המאפשר להפעיל חוק זה על האשמים בשרפה. יאיטול מוסיף ואומר כי האדמה המדוברת היא אדמת אבות של בני המפוצ'ה, וכי חברת הייעור היא-היא האשמה בשרפה.
בין שמדובר בהצתה מוגבלת של רכוש חברת הייעור שיצאה מכלל שליטה ובין שמדובר קבוצה קיצונית שגרמה לשרפות יער גדולות בכוונה תחילה, התוצאה בשטח היא אובדן של מאות קילומטרים רבועים של צמחייה טבעית בדרום צ'ילה. חוסה סנטוס מייאו, מנהל הסוכנות הלאומית לתמיכה באינדיאנים, אמר כי "שימוש בחוק נגד טרור על בני המפוצ'ה בלי הוכחה ברורה שהם האשמים תהא בבחינת הכרזת מלחמה בתוך עמנו". ימים ספורים אחר כך, בעת שהשתתף בהלוויית הכבאים שנספו בשרפה הנוכחית, הוצת בית הוריו באופן חשוד ומסתורי. 
בינתיים כבר החלו מטיילים לשוב לשמורה, רוב מסלולי ההליכה פתוחים, וקרוב לוודאי שהמשקעים הרבים היורדים באזור ישיבו עד מהרה את הצבע הירוק לשטחים שנשרפו. יער טבעי המתאושש בקצב אטי מהווה פחות מ-40 אחוז מהשטח שנשרף. זמן ההתאוששות של הערבות רחבות הידיים שנשרפו קצר יותר. אבל ככל הנראה גם לאחר כיבוי השרפות שכוחות הכיבוי התמודדו איתן, לא במהרה ישככו הלהבות שהציתה האש בחברה הצ'יליאנית.

טורס דל פיינה במספרים
1959 – האזור הוכרז פארק לאומי
1978 – ארגון אונסק"ו העניק לפארק מעמד של שמורה ביוספרית 
2,422 קילומטר רבוע – שטח הפארק הלאומי
3,050 מטר מעל פני הים – הפסגה הגבוהה ביותר בפארק, פיינה גראנדה (Paine Grande) 
550 מטר – עומקו של אגם נורדנסקיולד (NordenskjÖld)
366 קילומטר – המרחק לבירת מחוז מגלן פונטה ארנס (Punta Arenas) 
112 קילומטר – המרחק מפורטו נטאלס (Puerto Natales) העיר הקרובה ביותר לשמורה
'90˚50 מעלות דרום – קו הרוחב שבו ממוקם הפארק הלאומי
103 – מספר מיני העופות שנצפו בטורס דל פיינה
150,000 – מספר המבקרים בפארק בשנה החולפת