הכתבה נכתבה בעבור המגזין מסע אחר מבית מוטו תקשורת, והתרפסמה בגליון 212, מאי 2009
עוברים בירה
עוברים בירה
רעש האדמה שהתחולל באיטליה בחודש אפריל הזכיר עד כמה שבריריות ובנות חלוף הן ערים מעשה ידי אדם מול כוחו של הטבע. בגואטמלה, למשל, הועתקה עיר הבירה שוב ושוב. נעם סגן-כהן ביקר בארבע ערי הבירה של גואטמלה, שבסיפורן עוברת ההיסטוריה שלה כחוט השני
כתב וצילם: נעם סגן-כהן
300 חיילי חיל רגלים, 120 פרשים, כ-100 אינדיאנים משבט הטלשקלה (Tlaxcala) ושני כמרים היו כל שנדרש מפדרו דה אלוורדו כדי לכבוש את האזור שמדרום למקסיקו. המצביא הספרדי הג'ינג'י, ששמו יצא למרחוק כעריץ אכזר, השכיל לנצל את היריבות בין שבטי האינדיאנים לטובתו, בדיוק כפי שנהג לעשות מפקדו, הכובש הספרדי המפורסם ארנן קורטס. בחודש יולי 1524, כשמונה חודשים לאחר שעזב את מקסיקו סיטי בשליחות קורטס, ניצח אלוורדו את בני השבטים שישבו בסמוך לאגם אטיטלן (Lago de Atitlán), וייסד לראשונה את בירת מחוז גואטמלה. מאחר שהיה זה יומו של יעקב הקדוש, נקראה העיר Ciudad de Santiago de los Caballeros de Guatemala– "העיר של יעקב הקדוש של אבירי גואטמלה".
עברו בגלל הרוח
הבירה, שהיתה מפקדה צבאית יותר משהיתה עיר בירה במובן המודרני של המילה, הוקמה בבירת בני שבט הקקצ'יקל (Kaqchikel) שנקראה אישימצ'ה (Iximche) והיתה סמוכה לעיר טקפאן גואטמלה (Tecpán Guatemala). מהעיר נותר היום רק האתר הארכיאולוגי של תרבות המאיה, שהתקיימה כאן ממש עד בואם של הספרדים. מדובר בשלב מאוחר של תרבות המאיה, הקרוי בפי החוקרים "התקופה הפוסט-קלאסית", שכן התרבות עצמה דעכה וקרסה יותר מ-500 שנה לפני הגעתם של האירופאים ליבשת.
צעדתי אל תוך האתר דרך פתח בחומה שהקיפה אותו בעבר, ומיד נתקלתי בשני מגרשי כדור גומי, שהיה משחק פולחני נפוץ בתרבות המאיה. אחד מהם שוחזר בחלקו, ואילו על האחר צומחים עצים רמים המוכיחים שכוחו של הטבע חזק מכל מעשה ידי אדם. כאן הקימו אלוורדו ואנשיו את בירת המחוז החדש, גואטמלה, אך זו ננטשה כעבור שלוש שנים בלבד, לאחר המרד שפרץ נגד אחיו וממלא מקומו של אלוורדו, גונזלו דה אלוורדו. בעקבות המרד, המחסור באבני הבנייה והרוחות החזקות, חיפשו הספרדים מקום חדש, והם העבירו את בירתם לעמק קטן ורגוע, כ-35 קילומטר לכיוון דרום-מזרח.
בעומדי על "גבעת הצלב", נקודת תצפית מומלצת על האזור, ניסיתי להיכנס לנעליהם של מקבלי ההחלטות הספרדים באותה תקופה. מצד אחד נראה בבירור הר הגעש פואגו (Fuego, "אש"), ובעודי נהנה מהנוף הפסטורלי, הוא פלט לאוויר עננים סמיכים של אפר ועשן והצדיק את שמו. סמוך אליו נראתה פסגתו הרמה של הר הגעש אקטננגו (Acatenango), שגובהה 3,976 מטר מעל פני הים, וממש מולי התנשא בהוד חרוטו המושלם של הר הגעש אגווה (Agua, "מים", 3,766 מטר מעל פני הים) ופסגתו בענן. במרכז תמונת הנוף המרהיבה שלפני, ממש באוכף שבין הרי הגעש, הצלחתי להבחין במקום שהספרדים בחרו לעירם החדשה. שיקוליהם היו כנראה שפע העצים ששימשו לבנייה ולהסקה, הקרקע הגעשית הפורייה ומקורות המים, אך כל אלה אינם נראים לעין המתבונן היום.
אלוורדו מיודענו, שהחזיק בתואר "קפיטן גנרל", נהרג בתאונת רכיבה ב-4 ביולי 1541, בשעה שניהל במקסיקו מרדף אחרי קבוצת מורדים אינדיאנים. כאשר הגיעה הידיעה על מותו לאשתו, דוניה ביאטריס, שהיתה אז בת 22 בלבד, היא הכריזה על עצמה כמושלת גואטמלה, והיתה לאישה המושלת הראשונה בהיסטוריה של אמריקה הלטינית. הכומר הדומיניקני ברתולומה דה לאס קסאס, ממתנגדי הקולוניאליזם הספרדי, כתב עם מותו של אלוורדו: "אח, כמה יתומים הותיר אחריו, כמה משפחות שדד מבניהן, כמה גברים מנשותיהם ונשים מבעליהן... הלוואי שהאל יסתפק בסיום הזה שהעניק לעריץ". למרות משאלתו של הכומר, שלטונה של הגברת ביאטריס ארך פחות משתי יממות: ב-11 בספטמבר 1541 קרסה דופנו של הר הגעש אגווה, ומי האגם שהצטבר בלועו שטפו את מורדות המדרון ופגעו בעיר. דוניה ביאטריס ובתה נהרגו, והיא זכתה לכינוי "חסרת המזל".
קירות בעובי של מטר וחצי
עקב הנזקים הכבדים שנגרמו לעיר החליטו הרשויות הקולוניאליות להעתיק את עיר הבירה. שוב עולה בראשי השאלה: "מה חשבו לעצמם הספרדים, שהקימו עיר חדשה קרוב כל כך לאזור האסון?". נראה ששיקולים אחרים הניעו את מקבלי ההחלטות, וב-1543 נבנתה עיר חדשה בפאנצ'וי (Panchoy, "עמק האגם"), קילומטרים ספורים בלבד מהבירה שחרבה. עם ההכרזה הרשמית על העיר כבירת גואטמלה ננטשה העיר הקודמת, ונקראה מאז סיודד וייחה (Ciudad Vieja), "העיר הישנה". בשנת 1566 הוסיף פליפה השני מלך ספרד את התואר "העיר האצילית והנאמנה" לשם עיר הבירה, שהיה עתה ארוך אף יותר: La Muy Noble y Muy Leal Ciudad de Santiago de los Caballeros de Guatemala. במשך 230 שנה שימשה העיר הזאת מרכז מנהלי, צבאי, דתי ופוליטי של מחוז גואטמלה, שהשתרע ממדינת צ'יאפס (Chiapas) בצפון (דרום מקסיקו של היום), דרך מרבית שטחה של מרכז אמריקה, ועד ניקרגואה בדרום.
צעדתי ברחובותיה העתיקים של עיר הבירה השלישית של גואטמלה, מנסה לבחור לעצמי תווי נוח להליכה בינות לאבנים המרצפות את הכביש ואת המדרכות. עיר הבירה היתה אבן שואבת לנציגי מסדרים נוצריים שונים שבנו בה את מרכזי פעילותם, ובשוטטות קצרה בת כמה שעות הבחנתי בכנסיות ובמנזרים של מסדרים גדולים ומפורסמים: הדומיניקנים, הפרנסיסקנים, הישועים והכרמליתים, וגם של מסדרים פחות מוכרים כמו הקפוצ'ינים, לה מרסד ואחרים. עקב רעידות האדמה שפקדו את האזור מעת לעת נאלצו המתכננים לבנות קירות עבים במיוחד, כדי לנסות ולעמוד מול כוחו העצום של הטבע. ברור מדוע זכה הסגנון הארכיטקטוני הרווח בה לשם "בארוק של רעידות אדמה". בנוסף לקירות האדירים בלטו לעיני חלונות המבנים השונים, שעומקם לעתים כמטר וחצי, וכן עמודי תמך עצומים, בעיקר במבנים בעלי חללים גבוהים כמו כנסיות.
הבנייה הקולוניאלית היא היום חלק מהאווירה המיוחדת המאפיינת את העיר: מרכזה ההיסטורי של העיר, המונה כ-40 אלף תושבים, בנוי שתי וערב של רחובות ושדרות, וכולל מאות בתים ישנים הצבועים באופן מסורתי ורחובות מרוצפי אבן. העיר, הנקראת היום אנטיגואה גואטמלה (Antigua Guatemala), מושכת אליה תיירים לרוב, המגיעים כמעט בלי להתעכב בעיר הבירה הנוכחית, הרביעית במספר.
כאן אפשר לטייל ברחובות אפופי ההיסטוריה, לצאת לטיולים מגוונים בסביבה, לרכוש ממרכולתם של האינדיאנים הרבים המגיעים לעיר, לטפס על אחד מהרי הגעש שבסביבה (המפורסם והפעיל שבהם הוא פקאיה, Pacaya), לשבת בכיכר הציורית ולצפות בעוברים והשבים, ובקיצור – לנשום אווירה קולוניאלית טיפוסית וליהנות מהחיים.
משנה מקום משנה מזל?
במהלך שנותיה כעיר בירה פקדו את העיר אסונות טבע נוספים: שיטפונות, התפרצויות געשיות ורעידות אדמה. בשנת 1717 התרחשה אחת הרעידות הקשות, ובה אלפי בתים קרסו או נהרסו כליל, אבל הספרדים שיפצו ושיקמו את המבנים. רבים מהמנזרים והכנסיות בעיר נבנו במהלך עשרות השנים שלאחר הרעידה, כחלק מתנופת הבנייה והשגשוג. רוב הבנייה היתה במימון המסדרים השונים, שגייסו לשם כך תרומות רבות גם בספרד עצמה. בתקופה זו נבנו כיכרות, רוצפו רחובות, הוקמה מערכת ביוב תת-קרקעית וכמובן – נבנו עוד ועוד מנזרים וכנסיות. עושר האדריכלות הקולוניאלית בעיר הביאה להכרזתה כאתר מורשת של אונסק"ו בשנת 1979, ואף שלאורכה ולרוחבה של אמריקה הלטינית יש עוד ערים קולוניאליות רבות, שמור לה, לאנטיגואה, מקום של כבוד.
חורבנה של אנטיגואה (היום איש אינו טורח לקרוא בשמה המלא "אנטיגואה גואטמלה") בא דווקא כשזו היתה למוקד התרבות הספרדית במרכז אמריקה וכאשר הגיעה לשיא פריחתה, עם עשרות אלפי תושבים. בחודשים הראשונים של שנת 1773 אירעו כמה רעידות אדמה חזקות, וזו של חודש יוני גרמה לחלק מתושבי העיר לברוח. ביום 29 ביולי באותה שנה רעדה האדמה פעמיים בתוך עשר דקות, והעיר חרבה. אין לדעת מה היתה עוצמת הרעש, שכן יחלפו עוד 162 שנה עד להגדרת סולם המדידה המפורסם של הגיאולוג האמריקאי צ'ארלס ריכטר, אבל סימני האסון ניכרים לעין עד היום באופן ברור.
במקומות שונים בעיר הבחנתי בשרידי מבנים, רובם כמעט ללא זכר למראם המקורי, ואת הדוגמה המוחשית ביותר קיבלתי כשנכנסתי לקתדרלה הראשית. כותרות ענק עשויות לבנים אדומות היו מונחות דוממות על קרקעית הקתדרלה, ועננים לבנים נראו על רקע השמים הכחולים מבעד לקשתות שביניהן נמתח פעם גג המבנה. המראה שניבט לעיני לא הותיר בי ספק: רוב שטחו של האולם המרכזי של הכנסייה חרב לחלוטין, ופרנסי העיר נאלצו לתחום את החלק שספג פחות נזק בקיר הפרדה. אף שחלפו יותר מ-200 שנה מיום החורבן, עד היום משתמשים רק בחלק קטן מהקתדרלה המקורית, שהיתה ללא ספק מבנה מרשים בגודלו.
עוד שני רעשים, בספטמבר ובדצמבר של אותה שנה, החריבו את המעט ששרד או שנבנה מאוחר יותר, והביאו את הממשל הקולוניאלי להחלטה על בניית עיר בירה חדשה לקולוניה הספרדית. נראה שזה היה הקש ששבר את גב הגמל ושהספרדים אמרו "עד כאן שיפצנו, השקענו ושיקמנו. לא עוד. הגיע הזמן לבניית עיר חדשה". אולי האמינו כי משנה מקום משנה מזל, או שהעריכו שהמבנה הטופוגרפי של עמק ארמיטה (Valle de la Ermita), כ-50 קילומטר ממערב לבירה הקודמת, ירכך פגיעה עתידית של רעידות אדמה. מכל מקום, למרות רצונם של התושבים ושל אנשי הכנסייה להישאר, הועברה הבירה למקומה החדש, והעיר הקודמת הוכרזה בינואר 1774 כאנטיגואה גואטמלה, "גואטמלה העתיקה".
צו מפורש על פינוי העיר ועל הכוונה להרסה יצא מטעם הכתר הספרדי, ונושאי התפקידים עברו לעיר החדשה, לה נואבה גואטמלה דה לה אסונסיון (La Nueva Guatemala de la Asunción), "גואטמלה החדשה של האיסוף השמימה" (הכוונה היא לאיסופה של מריה לשמים). למרבה המזל, לא היתה הקפדה יתרה על עבודתן של קבוצות עבודת הכפייה האינדיאניות, שהיו אמורות להרוס את העיר עד היסוד, והעיר העתיקה לא ננטשה. אחרי תקופה קצרה שבה לחצו הספרדים על האינדיאנים להעביר חומרי גלם מחורבות העיר לבירה החדשה, התמקדה תשומת הלב בעיר החדשה והממשל איבד עניין בקודמתה.
בשעה שגואטה הלכה וגדלה (Guate, כך מכנים היום את הבירה הנוכחית), אנטיגואה החלה לעבור שיפוצים אטיים, שכן היה זול יותר לשפץ מלהרוס ולבנות מחדש. מכל מקום, העיר איבדה מזוהרה עקב נזקי הרעש ובשל העברת שכיות חמדה ורבים מאוצרותיה האמנותיים לבירה החדשה כבר לאחר הקמתה של זו. גם במהלך השנים הראשונות של המאה ה-20 נגרם נזק לעיר בשל שוד מסיבי של חומרי גלם לבנייה. מן המונומנטים האדריכליים של העיר נגזלו חומרי בנייה ששימשו לבניית בתים חדשים בסגנון קולוניאלי, בלי כל מודעות לערכם האדיר בראייה היסטורית ותרבותית.
ועדיין, אין שקט
גואטמלה סיטי של היום היא עיר מודרנית, גדולה ושוקקת, המשמשת מרכז פוליטי, תרבותי וכלכלי לא רק של גואטמלה. רוב תושבים הם לבנים או מסטיסו – צאצאים של ילידי היבשת והספרדים. היא העיר הגדולה ביותר במרכז אמריקה, וכמו בכל עיר גדולה, גם כאן חיות קהילות מיעוטים קטנות, ובהן אינדיאנים משבטים שונים, גרמנים, קוריאנים, ארגנטינאים וכמובן יהודים. העיר, הממוקמת בגובה של כ-1,500 מטר מעל פני הים, מחולקת ל-25 אזורים, והיא נבנתה סביב המרכז ההיסטורי (אזור מספר אחת), הכולל את הכיכר המרכזית, הקתדרלה העירונית, הארמון הנשיאותי, הבית הנשיאותי, הקונגרס הלאומי ועוד. כמו כל הערים הגדולות באמריקה, ואולי בעולם כולו, גם כאן יוכל המבקר למצוא הכל: שכונות עוני ושכונות פאר, מוזיאונים וגלריות לאמנות, בתי מלון ברמות שונות, מרכזים מסחריים מודרניים, זיהום אוויר כבד ומהגרים רבים המגיעים כדי לחפש בעיר את מזלם.
מיקומה הנוכחי של הבירה לא סיפק הגנה מפני רעידות אדמה, כפי שמלמדת ההיסטוריה המודרנית של העיר. כבר ב-1917 פקד רעש עז את האזור. אבל אסון הטבע החמור ביותר בתולדות יבשת אמריקה התרחש ב-4 בפברואר 1976. בשעה 3:01 לפנות בוקר רעדה האדמה בעוצמה של 7.6 בסולם ריכטר, וגבתה את חייהם של 23 אלף איש. מוקד הרעש היה 160 קילומטר מצפון-מזרח לעיר, בשבר מוטגואה (Motagua), שהוא שבר גיאולוגי גדול שלאורכו זורם נהר בשם זה עד למוצאו בים הקריבי. יותר מ-76 אלף איש נפצעו באסון, ועוד עשרות אלפים נותרו חסרי קורת גג. למרבה האבסורד, האסון יצר תנועת מהגרים גדולה אל עיר ההרוסה, שכן מאות כפרים בסביבתה נפגעו קשה אף הם, ותושביהם יצאו לחפש קורת גג ופרנסה.
כל ארבע ערי הבירה נוסדו עוד קודם שקמה גואטמלה העצמאית. רק בספטמבר 1821 זכתה גואטמלה בעצמאותה, 45 שנים לאחר הקמתה של גואטמלה סיטי, הרביעית בערי הבירה. הוותק שצברה זו האחרונה גדול היום מזה של קודמתה בתפקיד, ובעשורים האחרונים היא עוברת תנופת פיתוח אדירה. המחשבה על עיר בירה חמישית לא עולה היום על דעתו של איש, וכך כנראה יישאר המצב, אם הטבע לא יחליט אחרת.
___________________________________________________
נעם סגן-כהן – גיאוגרף ומוסמך בניהול משאבי טבע וסביבה. מוביל טיולים למדינות אמריקה הלטינית ומזרח אפריקה ומרצה על יעדים ונושאים מגוונים sgan_cohen@yahoo.com
