גבי כפוף ואני נשען קדימה ומתאמץ לדחוף את יצול העץ הארוך לקול צהלות חברי הקבוצה. רעשי פצפוץ ומעיכה נשמעים מקרביה של מכונת הברזל הכבדה שבמרכז, ואני ממשיך לסוב במעגלים גדולים, מניע את גלגלי השיניים הישנים. חם ולח כאן, באחוזת מנאקה איסנגה (Manaca Iznaga) שליד העיר טרינידד (Trinidad), במרכז קובה, ואני מדמיין את העבדים האפריקאים ואת בעלי החיים שעשו במלאכה בתור הזהב של תעשיית הסוכר המקומית. עוד קנה סוכר עבה ועסיסי נתחב אל בינות לשני גלילי הברזל, ושני מטיילים נוספים מתגייסים לעזרתי. לרגע אנחנו נדרשים להשקיע עוד מאמץ, ואז נשמע קול גריסה. הקנה נכנע ותוכנו נסחט אל התעלה המוליכה לכוס פלסטיק גדולה. מיץ הסוכר כבר התחיל מטפטף למכל, אבל כדי לקבל כמות שתספיק לכל חברי הקבוצה עלינו להתאמץ עוד הרבה. המאמץ מתחיל לתת את אותותיו והזיעה ניגרת, אבל בסופו מריה מגישה לנו משקה אנרגיה מרוכז, פרי עמלנו, בתוספת קוביות קרח מרעננות. 

העבר האפל של תעשיית הסוכר
ריימונד, אחד מהמדריכים באחוזת מנאקה איסנגה, מספר לי בגאווה על ההיסטוריה של המקום. החווה הוקמה כבר באמצע המאה ה-18, וב-1795 נרכשה על ידי פדרו איסנגה, שעל שמו היא נקראת. דון (האדון) איסנגה, שעסק בסחר עבדים, הפך במהרה לאחד מעשירי קובה. שבע קשתות אבן גבוהות מפארות את חזית המבנה החד-קומתי, ואני צועד עם ריימונד דרך הקשת המרכזית ונכנס לבית האחוזה של משפחת איסנגה. למרות שיני הזמן הניכרות במבנה הגדול, אפשר להבחין בנקל בפרטים המסגירים את עברו המפואר. רוחבה של דלת הכניסה, הפטיו רחב הידיים, גובה הקשתות ועיטורי התבליט הרבים מעידים על עושרו של בעל הבית ומעמדו. על הקירות מפות וציורים המתעדים את העבדים האפריקאים שהיו כוח העבודה בתעשיית הסוכר המשגשגת, ובחצר עדיין ניצבות שתי קערות מתכת ענקיות, שבהן בושלה הדבשה (מולסה) בתהליך זיקוק הסוכר. בחלקו האחורי של המבנה פועלת היום מסעדה המושכת אליה תיירים רבים המגיעים לבקר בעמק סן לואיס (San Luis), אחד משלושת העמקים המרכיבים את "עמק טחנות הסוכר" (Valle de los Ingenios). 
רק כמה עשרות מטרים מפרידים בין מבנה בית האחוזה למגדל שממנו נשקף נוף העמק, אך ראשית על התייר להתמודד עם עשרות מוכרות, המציעות בעיקר עבודות תחרה לבנה. שדרת הדוכנים נמתחת לעבר המגדל, מגדל שבנייתו החלה ב-1835, המתנשא לגובה של כ-44 מטר. אני מסרב בנימוס להצעות רבות לרכישת תחרה במחירי הזדמנות חד-פעמית ומטפס במעלה המגדל הנטוי קמעה. 184 מדרגות עץ ישנות ותלולות מפרידות ביני ובין ראש המגדל, ואני עוצר להסדיר את הנשימה מול הפתחים הגדולים שמהם הולך ונגלה סיפורו של העמק. מטעי הסוכר פרושים מכל עבר ונמתחים אל האופק, והרוח הקלה משחקת בהם ויוצרת כעין גלים גדולים וירוקים. מן הקומה האחרונה נשקף מחזה פסטורלי של מחוז כפרי חקלאי, וממש מתחתי נראה היטב בית האחוזה של דון פדרו, מגרש החניה שבו כמה אוטובוסים מהודרים, וכן קערות המתכת ופעמון הברזל הענקי, שניצב בעבר כאן, למעלה. אני מנסה למקד את מבטי באחת החלקות, וכמעט עולה באוזני קולו של הפעמון המצלצל מדי שעה והמכריז בצלצול הגואל על סיום יום העבודה. 
העבדים הובאו לכאן מג'מייקה, לאחר שהגיעו לשם במסעות שיט בתנאים-לא-תנאים, בעיקר ממדינות מערב אפריקה. חוקים המסדירים את שעות העבודה ואת זכויות העובדים לא היו, ובעלי האחוזות עשו את הונם על גבם של האפריקאים שחיו בתנאים קשים. במהלך המאה ה-18 גדלה תעשיית הסוכר והתפתחה, עד שבשנותיה הראשונות של המאה ה-19 תפסה את מקומו של הטבק כענף הכלכלי העיקרי בקובה. במחצית השנייה של המאה ה-19 הפכה קובה ליצרנית הסוכר הגדולה בעולם, וענף זה היה הממוכן והמשוכלל ביותר בחקלאות הקובנית. 
בעקבות ביטול העבדות ב-1886 הובאו פועלים סינים ומקסיקנים לעבוד במשק המטעים ובזיקוק הסוכר, וגם הם עבדו בתנאים קשים ביותר. האוכלוסיות השונות שהגיעו לאי ככוח עבודה זול, והפערים החברתיים, שהעמיקו בשנים רבות של גידול וייצוא סוכר, השאירו את חותמם על החברה בקובה והגדילו את המתחים החברתיים. 
אנחנו יורדים בחזרה, חוצים שוב, למודי ניסיון, את שדרת מוכרות התחרה, ונעצרים ליד הפעמון הדומם הניצב על שתי קורות עץ. על הפעמון נשענת נערה מקומית, והיא מביטה בי מופתעת מהתעניינותי בפרטים החקוקים עליו. ריימונד מצביע על חלקו העליון של הפעמון, המקום שבו נחקקה בברזל שנת הייצור בספרות בולטות וגדולות: 1846. 

עלייתה ונפילתה של תעשיית הסוכר 
השמש יורדת, ואני נוסע את 12 הקילומטרים לעבר העיירה המוכרת בשמה המקוצר טרינידד (La Villa de la Santísima Trinidad, "עיר השילוש הקדוש"), שהוכרזה ב-1988 על ידי אונסק"ו, לצד עמק טחנות הסוכר, כאתר מורשת עולמית. את היישוב הקים המושל הראשון של קובה, דייגו ולסקס, ב-1514, והוא היה היישוב השלישי שהוקם במדינה, לאחר ברקואה (Baracoa) וביאמו (Bayamo). 
אחרי תקופה ארוכה שבה היו גידול הבקר והטבק עיקר פרנסתם של בני המקום, הקימו מאות צרפתים, שברחו מהאיטי בעקבות מרד העבדים שם, יותר מ-50 טחנות סוכר בעמקים הסובבים את העיירה. תעשיית הסוכר החליפה את תעשיית העור והבשר המומלח, ובאמצע המאה ה-19 יוצר כשליש מהסוכר הקובני באזור הזה, והתעשייה השפיעה רבות על כלכלת העיר ועל חזותה.
בכיכר המרכזית של טרינידד שוררת אווירה קולוניאלית אופיינית. הקובני הישיש שמארח אותי בביתו יודע לספר כי בעל מטעים גרמני בשם קאנטר (Kanter), ששינה את שמו לקנטרו (Cantero), רכש את המבנה המשמש היום את המוזיאון ההיסטורי העירוני (Museo Municipal de Trinidad). הסיפור נעשה רכילותי משהו כשהגרמני מרעיל את מיודענו דון פדרו איסנגה, משתלט על חלק גדול מחלקות הסוכר שלו ומתחתן עם אלמנתו. עושרו ומעמדו של בעל הבית החדש ניכרים בריהוט, בקישוטי הפורצלן ובאמבטיית השיש המהודרת, ולאחר ביקור בכמה מהמבנים שמסביב הכיכר, מקצתם מוזיאונים היום, אני למד כי רבים מבעלי האחוזות שהתעשרו מגידול הסוכר חיו ברמת חיים גבוהה ביותר. כך ב"מוזיאון הרומנטיקה" (Museo Romántico), שבו 13 חדרים ובהם מיטב הריהוט והאופנה מהמאה ה-19, וכך גם ב"מוזיאון הארכיטקטורה" (Museo de Arquitectura de Trinidad), המציג אדריכלות של בתי המעמד העליון במאה ה-18 וה-19.
כל כך הרבה עושר הופק מיבולי הסוכר העצומים. מדוע, אם כן, הועם זוהרה של טרינידד? אני שואל את מארחי. הוא נאנח ומספר על סופו של הבום הכלכלי שחוותה משפחתו בין מלחמת העצמאות הראשונה (1868 1878 – "מלחמת עשר השנים") לאחרונה, שהחלה ב-1895 ונמשכה שלוש שנים. רוב המטעים, כך הוא מספר, ניזוקו קשות, ושטחים רבים נשרפו תחת ידם של המורדים. מרכז גידול הסוכר עבר לפרובינציית מטנסס (Matanzas), שמרכזה בעיר בשם זה, כ-85 קילומטר מזרחית לבירה הוואנה, ולפרובינציית סיינפואגוס (Cienfuegos), שמרכזה בעיר באותו השם, השוכנת כ-50 קילומטר מצפון-מערב לטרינידד. 
מספר תושביה של טרינידד צנח, ובמשך יותר ממאה שנים היא נזנחה, עד שלפני כ-55 שנים חוברה בכביש לערים סיינפואגוס וסנקטי ספיריטוס (Sancti Spíritus). אחרי כעשור החלו מעט תיירים להגיע, ובאמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 עלתה העיר על מפת התיירות של קובה, שהיקף התיירות בה ידע עלייה חדה מאז שפתחה את שעריה למערב. היום חיים בטרינידד כ-75 אלף תושבים, והיא אחד ממוקדי התיירות במדינה. מלונות קמו בעיקר על רצועת החוף הסמוכה, והתיירים מבקרים במהלך היום בשכיות החמדה הקולוניאליות ולעת ערב רוקדים לצלילי מוזיקת הסון, הרומבה והסלסה במועדונים שבמרכז העיירה.

הסוכר הקובני נודד לברית המועצות
בתחילת המאה ה-20 היתה ארצות הברית השוק העיקרי של קובה, בראש ובראשונה של יבולי הסוכר. השגשוג הכלכלי בקובה, שנבע ממיכון מודרני בהשקעות הון מארצות הברית, החריף את הקיטוב המעמדי: רבים מבעלי המטעים הספרדים, שלרובם היו גם בתי חרושת קטנים לזיקוק סוכר, עזבו את קובה או מכרו את תוצרת מטעיהם לבתי חרושת גדולים שחברות אמריקאיות הקימו במקום. אחר כך השתלטו החברות האלה גם על האדמות, והחקלאים היו לשכירים. כל עוד כלכלת הסוכר שגשגה, היה המשטר יציב, אבל השפל הכלכלי בארצות הברית בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת גרר שפל כלכלי גם בקובה. הממשל האמריקאי העלה את המכסים על סוכר קובני, ייצוא הסוכר נפגע, והדבר גרם להידרדרות היחסים עם ארצות הברית. 
האיכרים חסרי האדמה, הגואחירוס (Guajiros), שהועסקו במטעי הסוכר, התקוממו בתמיכת האיגודים המקצועיים שהחלו להתארגן באי, אבל המרד דוכא ביד קשה.
"הסכם הסחר ההדדי" שחודש בשנת 1934 אסר על קובה להטיל מסים ומכסים על שורה ארוכה של מוצרי ייבוא מארצות הברית, ובתמורה ערב חוק ג'ונס-קוסטיגן לקובה כי ארצות הברית תרכוש את יבול הסוכר שלה במחיר גבוה יותר מהמחיר בשוק הבינלאומי. התלות הכלכלית של קובה בארצות הברית הלכה וגדלה. 
ב-1959 תפס פידל קסטרו את השלטון בקובה, ועמו המהפכן הידוע ארנסטו (צ'ה) גווארה וחברים נוספים. בפברואר 1960 חתמה קובה על העסקה המסחרית הראשונה עם ברית המועצות, שבה ברית המועצות התחייבה לקנות מקובה מיליון טונות סוכר בשנה במשך תקופה של חמש שנים ולספק לה בתמורה נפט ומוצרי נפט. ביקורו של סגן ראש ממשלת ברית המועצות אנסטס מיקויאן בהוואנה עורר בארצות הברית תגובה היסטרית והביא את היחסים בין קובה לארצות הברית לשפל, שכן ארצות הברית ראתה בכך התחלה של חדירה סובייטית לאזור ואחיזה בו. באוקטובר 1960 ניתקה ארצות הברית את כל קשריה הכלכליים המסועפים עם קובה והחלה לגבש מדיניות של חרם ומצור כלכלי. בתגובה הולאם כל הרכוש האמריקאי באי על ידי השלטון החדש. 
רבים ממתנגדי המשטר, בהם בעלי הון, ברחו מהאי. ריימונד מספר לי על משפחת בקרדי, יצרנית הרום הידועה, שהיתה מגדולי התומכים של פידל קסטרו וחבריו טרום המהפכה, ואף תמכה בהם כספית. ואולם כשקסטרו הפנה את הגב לארצות הברית ולאינטרסים שלה והידק את הקשרים עם ברית המועצות, הפכה המשפחה למתנגדת חריפה למשטרו. אמנם אחדים ממפעליה של משפחת בקרדי פעלו מחוץ לתחומי קובה עוד לפני המהפכה, אבל זה היה המניע להוצאת כל מפעליה של החברה מקובה ולניתוק קשריה העסקיים של בקרדי עם המדינה, שנמשך עד עצם היום הזה. עם זאת, בשנים האחרונות מדגישה חברת בקרדי את הפרק הקובני במורשתה, כנראה מתוך הבנה שמיתוגו של רום איכותי חייב להיות קשור לקובה ולסוכר הגדל בה.
בשנים הבאות רכשו הסובייטים מהקובנים כמחצית מתפוקת הסוכר (כ-4 מיליון טונות בשנה) במחיר גבוה ממחירי השוק, ובתמורה סיפקו להם נפט (13 מיליון טונות בשנה) במחיר מסובסד, וכך אפשרו להם לקיים את הישגי המהפכה. במקביל הבין פידל קסטרו שכלכלה המבוססת על סוכר בלבד אינה בת קיימא, והורה להמיר מטעי סוכר רבים בגידולים חקלאיים מגוונים אחרים. קובה, שהיתה במשך שנים יצרנית הסוכר השנייה בעולם אחרי ברזיל, נמצאת היום הרחק מאחוריה, ואף נותרה מחוץ לרשימת עשר היצרניות הגדולות בעולם. 
אף שמחירי הסוכר ירדו והיקף הגידול צנח, המראות הנשקפים לעיני בנסיעה בכבישי המחוזות סנקטי ספיריטוס (Sancti Spíritus), סיינפואגוס, ואחר כך גם מטנסס, אינם משאירים מקום לספק: הסוכר עודנו כאן, חי ובועט. העין אמנם מבחינה בגידולים חקלאיים רבים אחרים, אבל קשה להתעלם ממטעי קנה הסוכר התופסים עדיין חלק נכבד מן האדמות המעובדות.

תיירות במקום סוכר
התמוטטות הקומוניזם בברית המועצות ב-1989 ניתקה את קובה מן האינפוזיה שהזינה את כלכלתה, וקסטרו נאלץ לנקוט צעדי צנע קיצוניים. הוטל קיצוב על מצרכי מזון בסיסיים, הונהגו הפסקות חשמל תכופות לצמצום צריכת האנרגיה, והושבתו אוטובוסים וטרקטורים. בגלל המחסור בדלק צומצמו שטחי העיבוד החקלאי בשליש, ואיסוף קני הסוכר נעשה בידיים. מאז 1990 קובה מנסה להשתחרר מהבידוד הפוליטי ומתמודדת עם הגלובליזציה באמצעות פתיחות כלכלית, אגב שמירה על המסגרת הפוליטית המהפכנית של קסטרו. 1993-1992, קו התפר בין סיום הפרק הסובייטי להתחלה החדשה, היו השנים הקשות בתולדותיה של קובה: המזון וחומרי הגלם לתעשייה אזלו ומחסני החירום התרוקנו. היא שרדה, אבל המחיר היה לא רק המחסור הנורא במזון, תרופות ודלק, אלא עצם פתיחת האי לקפיטליזם.
באוקטובר 1994 הוקמו ברחבי קובה שווקים חקלאיים פרטיים כדי לסייע בפתרון בעיות המזון. הממשל הקובני משך משקיעים זרים (בהם גם ישראלים) במסגרת יוזמות משותפות בתחומי החקלאות, הביוטכנולוגיה ובעיקר בתחום התיירות, התופסת בהדרגה את מקום הסוכר כמקור העיקרי למטבע חוץ. חשיפת התושבים להשקעות זרות ולתיירות גרמה להתפתחות כלכלה דולרית מקבילה, וזו פגעה בשוויון החברתי והעמידה בסכנה חלק מהישגי המהפכה.
בהוואנה לוקח אותי ריימונד ל"בניין בקרדי" (Edificio Bacardí), הממוקם בלב הוואנה העתיקה, והוא דוגמה בולטת ומרשימה לסגנון אר-דקו. המבנה, המזכיר את מגדלי האר-דקו של ניו יורק, מזכיר לי גם את המוזיאון העירוני אמיליו בקרדי מוריאו (Museo Municipal Emilio Bacardí Moreau) בסנטיאגו דה קובה (Santiago de Cuba). שם מדובר במבנה בסגנון ניאו-קלאסי, שהוא אחד מהמוזיאונים הוותיקים ביותר הפועלים היום בקובה, והוא נקרא על שם בנו של מייסד בקרדי בקובה ומי שהיה גם ראש עיריית סנטיאגו. המפעל המקורי של בקרדי בסנטיאגו משמש היום חברה אחרת. מייצרים שם מיליוני ליטרים של רום מסוגים שונים, מיישנים אותם בחביות עץ אלון ומייצאים את רוב התוצרת.
למחרת היום אני עוזב את קובה, ובשדה התעופה אני מביט במגוון מותגי הרום המשמש להכנת משקאות מפורסמים, הנטועים עמוק בהיסטוריה ובתרבות הקובנית: המוחיטו של ארנסט המינגוויי וקובה ליברה ("קובה חופשית"), תערובת של קולה ורום. אני תורם מעט לכלכלה הקובנית ובוחר בקבוק של רום מיושן מבית הוואנה קלוב, מותג הרום המפורסם בקובה, שמיוצר בסנטה קרוז דל נורטה (Santa Cruz del Norte). לחיי קובה החופשית.
__________________________
נעם סגן-כהן – גיאוגרף, מוסמך בניהול משאבי טבע וסביבה. מוביל טיולים למדינות אמריקה הלטינית ומזרח אפריקה בחברת ברק אפיק טיולים ומרצה על יעדים ונושאים מגוונים
sgan_cohen@yahoo.com