מדינת הארגונים
לפני שנה פקדה את האיטי רעידת אדמה קשה, ובעקבותיה נהרו אליה משלחות חילוץ וצוותי תקשורת. כשגווע ההד התקשורתי שבה המדינה הענייה ביותר בחצי הכדור המערבי למאבק הישרדות יומיומי ולניסיון לשוב לשגרה. לא כולם נטשו אותה אז. היו גם ארגונים, בהם ישראליים, שנשארו כדי לסייע לתושבים לאסוף את השברים ולעמוד על הרגליים. נעם סגן-כהן יצא לשמוע מה השתנה בהאיטי מאז האסון דרך עיניהם של מתנדבים ישראלים
 
כתב: נעם סגן-כהן
 
"16 נשים היו צריכות שמונה דולר. חצי דולר האחת. ולא היה להן. כל כך רציתי להכניס יד לכיס, לשלוף את הסכום ולעזור להן להוציא את המיזם שהגו אל הפועל. אבל לא עשיתי את זה", מספרת ד"ר שרון שאול, רופאת משפחה ישראלית, שעמדה בראש צוות מתנדבים מטעם ארגון נתן, על שם אייבי נתן, במחנה פליטים בהאיטי. הנשים החליטו להכין ולמכור עוגיות במחנה הפליטים שבו מצאו מקלט לאחר האסון שפקד את האיטי בינואר 2010, אבל התברר שגם סכום פעוט של חצי דולר (במטבע המקומי הקרוי גורד Gourde) הדרוש למיזם אינו בנמצא לכמה מהן. ד"ר שאול לא התערבה, והנשים החליטו שכל אחת תביא את מה שביכולתה לתרום: חומרי גלם, כלי אחסון, פחמים וכיוצא באלה. בסופו של דבר המיזם יצא לדרכו, נאמן לחזון ארגון נתן – שיש לעזור לקהילה המקומית לעמוד על רגליה באופן עצמאי.
 
האדמה רעדה
בשעה 16:53 ב-12 בינואר 2010 רעדה האדמה בחלקו המערבי של האי היספניולה (Hispaniola) כפי שלא רעדה יותר מ-200 שנה. מוקד הרעש היה במרחק של כ-25 קילומטר מדרום-מערב לעיר הבירה של האיטי, פורט או-פרנס (Port au-Prince). רעש האדמה הותיר אחריו עיי חורבות, מאות אלפי הרוגים ופצועים וכ-1.5 מיליון תושבים שנותרו חסרי קורת גג.
גם לפני האסון נחשבה האיטי למדינה הענייה ביותר בחצי הכדור המערבי, וסבלה מהעדר תשתיות בסיסיות של חשמל, כבישים, מים, תברואה, תקשורת ורפואה. על פי נתוני ה-CIA, כ-80 אחוז מהתושבים חיים מתחת לקו העוני, וכשני שלישים מהם מתפרנסים מחקלאות זעירה, עובדה שעושה אותם חשופים במיוחד לפגעי טבע. בעקבות שנים ארוכות שבהן נכרתו עצים לצרכים שונים, רובו המוחלט של היער שכיסה בעבר את המדינה אינו קיים היום, והעדרו גורם לסחיפת קרקעות, הפוגעת גם בחקלאות. למרות שיפור מסוים במערכת הכלכלית שהחל ב-2005, גרמו ארבע סופות טרופיות במהלך שנת 2008 לנזקים חמורים בתשתיות תחבורה ובמגזר החקלאי, ומצבה של האיטי הידרדר שוב. ואז בא הרעש.
מיד אחריו זרמו למדינה מוכת האסון משלחות חילוץ והצלה מרחבי העולם. לצד ארגונים בינלאומיים למיניהם מדינות רבות הציעו את עזרתן, והצוותים השונים עסקו בעיקר בסיוע חירום ראשוני. הסיוע הזה כלל חילוץ והצלה, אספקת מזון ומים, שמיכות ואוהלים, בניית מחסות זמניים ומניעת מגפות. משלחת החירום הישראלית כללה כ-220 אנשי צוות מפיקוד העורף, שפעילותם זכתה לסיקור תקשורתי רחב ולהערכה רבה. בין השאר הקימה המשלחת במהירות בית חולים שדה המסוגל לטפל במאות נפגעים ביום. עשרה ימים לאחר האסון הודיעה ממשלת האיטי רשמית על תום פעולות החילוץ וההצלה, שבמהלכן חולצו מבין ההריסות 132 ניצולים.
 
אף אחד לא התייחס אליהם
שנה אחרי רעידת האדמה האיטי עדיין נמצאת בכאוס מדיני ושלטוני מוחלט, והתושבים מתקשים לקבל סיוע מהרשויות. יום אחד, מספרת ד"ר שאול, ביקשו ממנה אנשי המחנה שבו התנדבה ללוותם אל מטה העירייה כדי להירשם לקבלת סיוע במזון. ד"ר שאול לא הבינה מדוע הם זקוקים לעזרתה, שכן היה מדובר בעירייה המקומית ובשפה המקומית, אבל הסכימה. "לאחר הביקור בעירייה הבנתי. פשוט אף אחד לא התייחס אליהם", היא מספרת. ראש העיר חלף על פניהם ולא עצר אפילו, אבל כשהיא פנתה אליו הוא עצר, הקשיב, ובסופו של דבר הפנה אותם לגורם המתאים לפתרון הבעיה.
"האיטי היא לא מדינה, היא מקום", אומר לי מולי דור ממכון הנגב, ארגון נוסף ששלח מתנדבים להאיטי, ומבהיר בכך את מידת הכאוס השלטוני, את התחושה שאין יד מכוונת ושהקשר של השלטון לשטח רעוע ביותר. "מדינה של ארגונים", שמעתי ממתנדבים אחרים. בנובמבר 2010 רצו 19 מתמודדים בבחירות לנשיאות, שהביאו רק מיעוט קטן אל הקלפיות, וההכרעה נדחתה לסיבוב שני שייערך החודש, בינואר 2011. הסיכוי לשינוי משמעותי קטן ביותר, ונראה כי האיטי תמשיך לככב ברשימה המפוקפקת של המדינות העניות והנחשלות בעולם. ההריסות עדיין נערמות בחוצות, וכל מיזם חדש כרוך קודם כל בפינוי ההריסות משטח המיועד. בשל מחסור בכלים כבדים מתבצעת רוב העבודה בידיים. באוויר גם מרחף איומן של סופות ההוריקן הפוקדות מדי שנה את האזור, וכאילו אין די בכך, פרצה לאחרונה מגפת כולרה שכבר הפילה 2,405 חללים (מתוך 109,196 שחלו), על פי נתוני המשרד לבריאות הציבור והאוכלוסייה של האיטי (MSPP), נכון ל-12 באוקטובר 2010. באופן טבעי, המגיפה מקשה מאוד גם על פעילותם של גופי הסיוע.
דודי עבאדי, האחראי על הסיוע הבינלאומי במד"א, מספר לי על כ-4,000 קטועי גפיים מקומיים שאינם יכולים להסתדר עם כיסאות גלגלים בגלל העדר התשתית, ולכן אינם יכולים לצאת מהבית, שהוא בדרך כלל אוהל או מבנה זמני, כגון אלה הנבנים על ידי ארגונים שונים ונקראים T-shelters (מקור השם במונח transitional shelter, והכוונה למבנה זמני מעץ הבנוי על משטח בטון, על פי סטנדרטים בינלאומיים ובפיקוח האו"ם).
בשיתוף עם ג'ודי עמית מארגון הג'וינט, ד"ר יצחק (צאקי) זיו-נר מתל השומר, ארגון גרמני לא ממשלתי בשםLands Aid והצלב האדום האמריקאי, הקים מד"א מרכז שיקום בבית החולים הממשלתי של האיטי בפורט או-פרנס. עד כה טופלו במרכז כ-300 איש שסובלים מפגיעות אורתופדיות שונות, וכ-80 איש קיבלו גפיים תותבות, המיוצרות בבית מלאכה שהוקם במיוחד במקום. הכוונה היא להכשיר בהדרגה את הצוות המקומי, הכולל רופאים ופיזיותרפיסטים, כך שיוכלו לעבוד באופן עצמאי לחלוטין לאחר עזיבת הצוותים הזרים. כל הציוד הרפואי המתקדם, לרבות המעבדה לייצור התותבות, עתיד להימסר לידי המקומיים כתרומה בתוך כשנתיים.
היבט אחר של הטיפול בנפגעים הוא הסיוע הנפשי. בקבוצת ההעצמה לנשים שהנחתה ד"ר שרון שאול ניתן מקום לאובדן הקשה שחוו המשתתפות בסדנה. באחד המפגשים סיפרה גם שאול עצמה על משפחתה וילדיה שנותרו בישראל, והמשתתפות שיתפו אותה בסיפוריהן הכואבים. אחת איבדה את בנה היחיד באסון, אחרת סיפרה על בעלה שנהרג. בסוף הסבב כולן בכו. האסון החריף את מצבן של הנשים, שרבות מהן התמודדו גם לפניו עם גידול ילדיהן לבדן, מספרת ד"ר שאול.
 
טפטפות ומאמנים
מד"א הוא מהארגונים המעטים הפועלים ישירות מול ממשלת האיטי, ואולם רוב ארגוני הסיוע פועלים באופן עצמאי, עקב הפגיעה הקשה שספג גם השלטון המרכזי, בכוח אדם ובתשתית. כך פועל בשטח ארגון נתן (מטעם הקרן ההומניטרית של התנועה הקיבוצית וברית עולם – תנועת ההתנדבות הישראלית היהודית הבינלאומית), וכך פועל ארגון ישראייד, שהוא קואליציה של 15 ארגונים ישראליים הפועלים במדינות מתפתחות ברחבי העולם. חמישה ארגונים שונים פעלו בהאיטי תחת ישראייד במהלך השנה החולפת, והם עסקו בתחומים שונים: חינוך, פיתוח קהילתי, טיפול בפוסט טראומה, חקלאות, שיקום ילדים ועוד. ישראייד, שהוקם ומנוהל על ידי שחר זהבי, מספק לארגונים הללו את המעטפת לעשייה, ועוסק בעיקר בקישור לגופים בינלאומיים, בתיאום הפעילות ובמימון, שמקורו בתרומות.
גם "מכון הנגב לאסטרטגיות של שלום ופיתוח", עמותה עצמאית העוסקת בפיתוח ובהעצמה כלכלית על ידי הגברת התפוקה החקלאית ושיפור יכולות השימוש במים, פועל בהאיטי בשיתוף ארגון קואופרטיבי אמריקאי. "מכון הנגב" פועל גם בקרב האוכלוסייה הבדואית בישראל, בגדה המערבית ובמדינות רבות בעולם כמו סרי לנקה, דרום אפריקה, קניה ומיאנמר (בורמה). מולי דור, יושב ראש הוועד המנהל, מעיד על עצמו שהוא "רואה עולם", אך לעתים קרובות עושה זאת מתוך שק שינה באוהל.
דור מספר שלמרות האקלים הטרופי בהאיטי המספק כמויות גדולות של משקעים, רוב המזון במדינה מיובא מבחוץ בגלל בעיות שונות ומורכבות. אחת המרכזיות שבהן היא העדר צנרת להובלת המים לאזורים החקלאיים. מכון הנגב מנסה לעזור בפתרון הבעיה באמצעות ידע וטכנולוגיה ישראליים שישפרו את יכולות הובלת המים ויאפשרו גידול ירקות לאורך השנה כולה. 25 משקים נבחרו כקבוצת ניסיון ראשונה, והם מקבלים הדרכה והסברה כיצד להוביל מים ואיך להשתמש בטכנולוגיות השקיה בטפטוף, שבהן מפורסמת החקלאות הישראלית בעולם כולו. בשלב השני מקווים במכון הנגב להגדיל את כמות הגידולים ליחידת שטח ולהגדיל את התמורה שהחקלאי מקבל בעבור הגידולים, בעיקר על ידי הקניית יכולות בתחום השיווק.
אחת הבעיות הקשות שבפניהן ניצב הפרויקט הוא נושא הבעלות על הקרקע. בשל הכאוס במוסדות השלטון וגם הקריסה הפיזית של רבים ממבני השלטון שהביאה להיעלמות של הניירת, עולות כל העת תביעות לבעלות על שטחים. הבעיות הללו הביאו לידי כך שהפרויקט עבר כבר פעמיים ממקום למקום ונדרש איתור של חלקות מתאימות. דור מספר גם על חשדנות רבה, שמקורה ככל הנראה בכך שלא תמיד הסיוע המובטח מגיע לנזקקים לו, אבל הוא מקווה שבתוך כמה חודשים יתחילו התוצאות לדבר בשם עצמן והיקף הפרויקט יורחב. גם במקרה הזה מדובר על פעילות ארוכת טווח, של שנתיים לערך, והמטרה היא להכשיר את התושבים לעבודה עצמאית.
ישנם גם ארגונים המסייעים למערכת החינוך המקומית, שלמרות מצבה הרעוע היא קיימת ופעילה וכוללת כ-10,000 בתי ספר בכל רחבי המדינה. הלימודים, המתקיימים בהיקף מצומצם יותר מאשר בזמן שגרה, נערכים עכשיו בדרך כלל באוהלים או במבנים זמניים. אנשי המרכז הישראלי לטיפול בפסיכו-טראומה של בית החולים הרצוג, שיצאו להאיטי כמה שבועות לאחר האסון, מכשירים מאמנים שיכשירו מורים מקומיים כדי שאלה יוכלו לעבוד מול ילדים שחוו טראומה. עד כה הוכשרו כ-40 מאמנים ומטפלים שהחלו את פעילותם בשטח.
בתוך הכאוס השלטוני התושבים מנסים להתארגן. במחנה שד"ר שאול עבדה בו התארגנו קבוצות של מורים, של מאבטחים, של מנקות שניקו את המחנה ועוד. קבוצת האבטחה, שאנשיה לובשים חולצות שחורות, נותנת מענה לבעיות של אלימות שהתעוררו בעקבות המצב, והמאבטחים עוסקים בשמירה על המחנה, על ציוד בית הספר, על האוהלים ואף על שלומם וביטחונם של הזרים. פייר מארי ז'ראר, המכונה "הנשיא", צעיר בשנות ה-20 לחייו, עומד בראש ארגון שנקרא AZN, הפועל בצורה דומה לתנועת נוער, ולרבים במחנה יש תפקיד במסגרת פעילותם בארגון. לפני חזרתם ארצה, מספרת ד"ר שאול, מונו היא ושניים מחבריה לצוות לשגריריAZN בישראל, והנשיא העניק להם כתב מינוי, חוזה מפורט ותעודה.
 
לא רק מזון, מים ומחסה
מקצת הארגונים מסייעים בתחום הקהילתי והחברתי, בהם "תבל בצדק", ארגון שהוקם על ידי מיכה אודנהיימר וצבר ניסיון רב בפיתוח קהילתי בנפאל. "תושבי האיטי לא זקוקים רק למזון, למים ולמחסה. אדם זקוק להרבה יותר מזה", אומר לי עודד מארק, שהתנדב באזור עיר הנמל לאוגן (Leogane), שהיה ממש במוקד הרעש וספג פגיעה אנושה. מתנדבי "תבל בצדק" פועלים להקמת מרכזים קהילתיים בכמה כפרים באזור. פעילות המרכזים דומה לזו של מתנ"ס בישראל, וכוללת גם שיעורים במתמטיקה ובאנגלית, בעיקר למבוגרים, שרבים מהם חסרי השכלה בסיסית. שיעורי האנגלית זוכים לפופולריות רבה, אולי מכיוון שהמקומיים רואים בשפה חלון לעולם שמחוץ לאי למוד הסבל.
בארגון מקווים שמסגרת של פעילות חברתית עם לוח זמנים קבוע תסייע לתושבים לחזור לשגרה ותעלה חיוך על פני ילדים ומבוגרים. "אנחנו זמניים כאן. השאיפה היא שהקהילה תבנה את עצמה למען עצמה", אומרת דנה מנור, האחראית על הפעילות בהאיטי מטעם "תבל בצדק". תוכנית הסיוע אמורה לפעול במשך שנתיים, והמתנדבים פועלים לאתר תושבים מקומיים שיובילו את הקמת המרכז הקהילתי וימשיכו לנהלו לאחר תקופה זו. מארק, למשל, יצר קשר עם טיבלאן (בקריאול "לבן קטן") ודוד, שניהם צעירים מקומיים בני גילו, ונענה לבקשתם לארגן טורניר כדורגל, שהיה פתיח טוב לארגון אירועים קהילתיים נוספים, כמו מסיבה לתושבי הכפר, נסיעה משותפת לחוף הים והפנינג גדול לילדים.
שיתוף הפעולה בין ארגוני הסיוע לתושבים המקומיים אינו פשוט, והמתנדבים נתקלים לא פעם בפערים תרבותיים. עירום, למשל, אינו טאבו אצל המקומיים, והם מתרחצים בלי להסתתר, ואולם הצלב האדום עשה מאמץ רב כדי להציב מתקני רחצה מוסתרים בווילונות, אף על פי שמבחינת המקומיים ההשקעה היתה מיותרת, והם לא הבינו את משמעותה ואת תועלתה.
עודד מארק נתקל גם הוא בהבדלים תרבותיים כשהחליט להקים קבוצת נוער. הוא מספר שכאשר דיבר על הקמת קבוצת נוער ומרכז קהילתי, טיבלאן התקשה להבין את ההגדרה "בני נוער": לעתים אנשים בתחילת שנות ה-20 שלהם עדיין לומדים בתיכון, ואחרים בני פחות מ-15 עובדים ומקימים משפחה. כדי לתחום את קבוצת הגיל, נקבע כי המשתתפים יהיו בני 15 עד 18, ובסופו של דבר קבוצת הנוער היתה הצלחה: הצעירים החליטו להקים גן שעשועים במרכז הכפר, והשתמשו בהריסות הכנסייה, בקרשים ובצמיגים ישנים. גן השעשועים הפך למוקד פעיל, והוא שוקק חיים במשך כל שעות האור.
 
דוח מצב
רק מעטים ממאות אלפי הנפגעים זוכים לסיוע משמעותי. על פי דובר נציבות הפליטים של האו"ם (UNHCR), ביולי 2010 ירד מספר חסרי קורת הגג מ-2.3 מיליון לכ-1.5 מיליון איש, אך המצב במחנות הוא עלוב, כהגדרתו, ויש עדיין בעיות ביטחון קשות. במסגרת הפעילות הבינלאומית פועלים גם כוחות שיטור של האו"ם ושל מדינות נוספות, ובהם גם כוח של משטרת ישראל, בפיקוד קצין בדרגת סנ"צ. כ-200 אלף איש בלבד קיבלו סיוע חירום מסוג כלשהו בבירה ובסביבתה מאז הרעש.
ארגונים אחרים, כמו הארגון של השחקן שון פן J/P HRO וארגון Oxfam International פועלים רבות בתחום ניהול מחנות הפליטים וכן בתחום שיקום תשתיות המים והביוב. דובר הארגון הבינלאומי לפליטים (Refugees International) דיווח באוקטובר 2010 כי בהאיטי עדיין קיימים כ- 1,300 מחנות פליטים, שרובם מנוהל על ידי ארגון ההגירה הבינלאומי (IOM), ואילו מנתוני הקרן לשיקום האיטי אפשר ללמוד כי נכון לאוקטובר 2010 הועברו להאיטי רק 732 מיליון דולר, מתוך כ-5.3 מיליארד שהבטיחו מדינות שונות לשנים 2010-11 על ידי. ארצות הברית לא העבירה כלל את התקציב שהבטיחה, בסך 1.15 מיליארד דולר, וגם הנשיא לשעבר קלינטון שביקר באחד ממחנות הפליטים בראשית אוקטובר, הביע את תסכולו מהפער בין ההבטחות למצב בפועל, והבטיח כי הסיוע האמריקאי בדרכו, למרות העיכובים.
"העזרה שאתה נותן היא טיפה בים, והשאלה היא איך אתה מסתכל על זה", אומרת ד"ר שאול. "בשביל האנשים שמולם עבדתי עשיתי המון. לא באתי לשנות את האיטי או לבנות אותה, אלא לעשות טוב לאנשים שעבדתי איתם. אם כל אחד עושה טיפה בים, בסוף יש ים".
____________
נעם סגן-כהן – גיאוגרף, מוסמך בניהול משאבי טבע וסביבה. מוביל טיולים למדינות אמריקה הלטינית ומזרח אפריקה בחברת ברק אפיק טיולים ומרצה על מגוון יעדים ונושאים. noam@noam-ways.com
תודה ליונית לבנון, לדנה מנור ולעודד מארק מארגון תבל בצדק, למולי דור ממכון הנגב, לדודי עבאדי ממד"א, לד"ר שרון שאול ולהנרי אלקסלסי מארגון נתן, לשחר זהבי מישראייד ולדני ברום מבית חולים הרצוג על עזרתם הרבה בהכנת הכתבה.
 
 
 
מה בין סיוע החוץ לחברות ב-OECD?
אף שמדינת ישראל התקבלה רשמית כחברה בארגון המדינות המפותחות OECD כבר בחודש מאי 2010, היא עדיין לא מקיימת את דרישות הארגון במלואן. על פי מדיניות הארגון, המדינות החברות בו צריכות להקצות לפחות 0.3 אחוז מההכנסה הלאומית שלהן לסיוע למדינות מתפתחות, ואילו מדינת ישראל עומדת על השקעה של כ-0.07 אחוז מההכנסה הלאומית בלבד. מדהים לגלות כי לפני כ-40 שנה חלשה מדינת ישראל על אחת מתוכניות הסיוע הגדולות ביותר בעולם המערבי (ביחס לגודל האוכלוסייה) למרות היותה מדינה צעירה בעצמה. על פי נתוני המחלקה הבינלאומית במשרד האוצר והמרכז לשיתוף פעולה בינלאומי במשרד החוץ (מש"ב), צנח היקף הסיוע הישראלי בשנת 2007 לכדי 0.068 אחוז מההכנסה הלאומית הגולמית, לעומת השיעור הממוצע בקרב מדינות ה-OECD בשנה זו, שעמד על 0.28 אחוז, כלומר בערך פי ארבעה. יתרה מזו, חלקה של ההקצאה הממשלתית בתקציב זה הוא קטן: רובה מועבר לסיוע בקליטת עלייה ממדינות מתפתחות, ורוב הסיוע בפועל ממומן על ידי תרומות של ארגונים וגופים שונים.
 
 
מי מתנדב?
מתנדבים רבים נוסעים להאיטי ותורמים מהכשרתם ומיכולתם המקצועית. מדובר ברשימה ארוכה של בעלי מקצוע, מרופאים ובעלי הכשרה רפואית אחרת, דרך פסיכולוגים, מרפאים בעיסוק ועובדים סוציאליים, ועד מדריכי נוער, אמנים, או כל אחד אחר שמעוניין לתרום מעצמו למען הזולת.
ארגוני הסיוע מגייסים לשורותיהם מתנדבים שעושים תקופות לא מבוטלות בהאיטי בתנאים לא קלים. הופתעתי לגלות שבדרך כלל אלה לא תרמילאים צעירים העושים "פסק זמן" מהטיול הגדול, אלא אנשים בגילים שונים המקדישים מזמנם, מניסיונם ומיכולתם לעזור לאחרים. כמה מהם הגיעו לתקופה מוגדרת של כמה שבועות או כמה חודשים, ומצאו את עצמם נשארים עוד ועוד, עד שנה תמימה.
 
 
מה שלום מערכת הבריאות בהאיטי?
מצבה של מערכת הבריאות הציבורית בהאיטי היה עגום גם לפני רעש האדמה, ולא היה בה כדי לספק את צורכי האוכלוסייה המתרחבת. על פי נתונים של אגודת ידידי בית החולים האוניברסיטאי של האיטי (HUEH), אף על פי שכ-70 אחוז מאוכלוסיית האיטי מתגוררים מחוץ לעיר הבירה, מרוכזים בה כמעט מחצית (46 אחוז) מאנשי הסגל הרפואי המקצועי, ורובם, לרבות סגל ההוראה של בית החולים האוניברסיטאי, עובדים באופן פרטי לפרנסתם. יתרה מזו, מתברר כי כ-80 אחוז מהרופאים המקומיים עוזבים את האיטי בתוך חמש שנים מתום הכשרתם כדי לעבוד בחו"ל.
האסון שיתק את מערכת הבריאות הציבורית במדינה ופגע אנושות בתשתית האקדמית של לימודי הרפואה והכשרת האחיות. במרחק של בלוקים ספורים מארמון הממשל שחרב קרסו גם בית הספר לאחיות ובית הספר הלאומי לרפואה, שניהם היו שייכים לבית החולים האוניברסיטאי של האיטי. 150 מהסטודנטים בבית הספר לאחיות נהרגו באסון (כל תלמידי השנה השנייה ורוב תלמידי השנה השלישית), וכל מתקני בית הספר נהרסו לחלוטין.
היום יש צורך דחוף לא רק בבנייה מחודשת של התשתיות הדרושות, אלא גם בתכנון של מערכת בהיקף גדול יותר, שתוכל לספק את צורכי האוכלוסייה.