מדגסקר (או: הרפובליקה המלגשית) הוא אי ששטחו גדול משטח מדינת ישראל פי  30 לערך, ונמצא באוקיאנוס ההודי, כ – 400 ק"מ ממזרח לחופי מוזמביק שביבשת אפריקה. ישראלים מעטים, כמה עשרות בשנה, בסך -הכל, מגיעים לאי, שהביקור בו היה חלומי הגדול. ההזדמנות לצאת למסע האופניים שאורגן ע"י חברת "מצמן סחר" – יבואנית אופני "ראלי", ובחסות "מעריב", "אל-על" וסוכנות הביטוח "דוידוף", הייתה בבחינת שילוב מנצח.
מצוידים בזוג אופני ראלי בעלות בולמי זעזועים קדמיים ואחוריים, בלמי דיסק, ובקיצור – כל השכלולים  …יצאנו לדרך.    רכבנו באיזור שמדרום לבירה אנטננריבו הקרויה בפי המקומיים בקיצור טנה, בגובה 900-1800 מטר מעל פני הים. מזג האוויר במדגסקר משתנה באופן קיצוני: מאיזורים טרופיים, שבהם מתחוללות סופות מונסון מדי שנה, דרך הרמה המרכזית בה מזג האוויר מושפע בעיקר מהגובה, ובה יורדים כ – 1400 מ"מ גשם בשנה, ועד מדבר צחיח בדרום האי המקבל רק כ – 50 מ"מ גשם בשנה. מזג האוויר בתקופה בה טיילנו היה אידאלי לרכיבה: הטמפרטורה ביום נוחה ולעיתים אף קריר, עם מעט מאוד גשם.
עד לפני כ – 165 מיליון שנה היתה מדגסקר ממוקמת במרכז יבשת האם הדרומית גונדוואנה (Gondwana). בתקופה זו שוטטו ביבשה אבות הזוחלים, הדינוזאורים, צמחים בעלי פרחים החלו לשגשג, וציפורים ויונקים פרימיטיביים החלו להופיע. תנועת היבשות והעלייה בגובה פני הים גרמו לשבירתה של גונדוואנה וליצירת היבשות אוסטרליה, אנטארקטיקה, דרום אמריקה ואפריקה. "פתיחתו" של האוקייאנוס ההודי גרמה להתנתקותה של מדגסקר מחופי אפריקה. חלק מעולם החי והצומח של מדגסקר כיום, מקורו בתהליך האבולוציה שעבר על המינים ילידי היבשת, הקרובים יותר לאבותיהם באסיה ובדרום אמריקה. במשך מיליוני שנים הגיעו 'תושבים' חדשים מעבר לים, באמצעות הרוח, נישאים בזרם או על גבי בעלי חיים אחרים, העשירו את מגוון המינים, והביאו איתם 'חידושים' אבולוציונים מהעולם הגדול. חלק מן המדענים סבורים כי לפני כ – 40 מיליון שנים נוצר מעבר יבשתי ליבשת אפריקה בתעלת מוזמביק, שרוחבה כ – 400 ק"מ, ובעזרתו ייתכן והגיעו בעלי חיים גדולים כמו הלמורים והטורפים. תהא הדרך אשר באמצעותה הגיעו, ה'חלוצים' החדשים עברו תהליך הנקרא אדפטציה רדיאטיבית – ומשמעו יצירה הדרגתית של מינים חדשים בשל תנאי הסביבה החדשים. המגוון האדיר של בתי הגידול – מיערות גשם למדבריות שחונים, מפסגות גבוהות (הפסגה הגבוהה באי היא Maromokotro, 2876 מטר מעל פני הים), לביצות מנגרובים, תרם ליצירת המגוון הביולוגי בן כ – 200,000 המינים, שמתוכם חלק ניכר נמצא אך ורק כאן (אנדמי).  

חבורת רוכבי האופניים לוותה ע"י צוות הפקה ישראלי: מפיקי המסע, מוביל צוות הרוכבים, איש מנהלה וצמד צלמים. צוות של מקומיים (מלגשים) סייע בהקמת מחנה האוהלים מדי ערב, וכן – בהכנת המזון. ערב אחד, לאחר שנהננו מארוחת הערב שבישל הטבח המלגשי, התיישבתי לשוחח עם סולוף, שהיה אחד מצוות הנהגים שליוו אותנו. להפתעתי, הפגין סולוף ידע בנושא הסכסוך במזרח התיכון, והתעניין "מה בדיוק רוצים הפלשתינאים, האם יהיה לדעתך שלום, ומי מהצדדים צודק בטענותיו?". לאחר שסיימתי להסביר לו את ענייננו, הסבתי את נושא השיחה לפוליטיקה המלגשית, ואז נתכרכמו פניו והוא הרצין. "הממשלה והעומד בראשה, ראטסירקה, אינם עושים דבר כדי לקדם את מצבה הירוד של הכלכלה המקומית ואת שאר ענייני המדינה". ד. ראטסירקה (Didier Ratsiraka), הנשיא הנוכחי, נבחר לראשונה ב 1975, ולאחר 16 שנות נשיאות הודח, ונבחר מחדש לפני כשנתיים וחצי. עם חזרתו לשלטון, השיב לעצמו את רוב כוחו הדיקטטורי, ולמעשה, רוקן מתוכן את בית המחוקקים רב המפלגות. 
ההתיישבות המשמעותית הראשונה באי החלה כבר לפני כ – 1500 שנה. המתיישבים הראשונים הגיעו במסעות שיט מחלקו המזרחי של האוקיאנוס ההודי (מלזיה –אינדונזיה). במשך מאות שנים היו ניסיונות להקמת מושבות צרפתיות ובריטיות באי, אך כולן נכשלו עקב התנאים הקשים והאוכלוסייה העוינת. בתחילת המאה ה- 16 הגיע לאי הפורטוגזי דייגו דיאז, ובמקביל הפך האי לגן עדן לפיראטים ולסוחרי עבדים, שסחרו עם השליטים המקומיים ונלחמו בהם בו זמנית. 
השליט המקומי הבולט ביותר בסוף המאה ה - 18 היה Andrianampoinimerina, גרסה מקוצרת של שמו המלא, שהוא בן 63 אותיות!, שעמד בראש ממלכת שבטו - המרינה. בנו, המלך ראדמה הראשון, שמילא את חזון אביו והפך את הים סביב לגבול ממלכתו, יצר קשרי ידידות עם בריטניה, וזו אף חתמה על חוזה המכיר במדגסקר כמדינה עצמאית. ב – 1818 פתח המיסיון את בית הספר הראשון באי, אך במשך עשרות שנות שלטונה של רנואלונה הראשונה (Ranavalona ), אלמנתו של ראדמה, הלכה ודעכה השפעת  אירופה והנצרות. רק לאחר מותה, ב – 1869, שבה הנצרות והפכה לדת הרשמית של ממלכת המרינה.    
למרות הקשר עם הבריטים, נשפו הצרפתים בעורף כל הזמן, וב – 1883 תקפו וכבשו את הנמלים המרכזיים. מ – 1896 הפכה מדגסקר לקולוניה צרפתית, המלכה הוגלתה לאלג'יר והמונרכיה בוטלה. במהלך מלחמת העולם הראשונה גויסו 46,000 מלגשים לכוחות הברית ויותר מאלפיים מהם מתו בקרבות. במלחמת העולם השניה כבשו הבריטים את מדגסקר, כדי למנוע מהצי היפני להשתמש בנמלי האי, אך שנה מאוחר יותר הוחזר האי לשליטה צרפתית ולאחר מרד מקומי בו נהרגו 80,000 איש, לא שככה עוד השאיפה המקומית לעצמאות. 
מ – 1960, השנה בה זכתה מדגסקר לעצמאות, עברו על האי שנים רבות של חוסר יציבות שלטונית, הפיכות חוזרות ונשנות, וכן שחיתות רבה בקרב נושאי השלטון. מצב הכלכלה החמיר מאוד בשנים 1991-1997, עקב הפיכות פוליטיות, ורק בשנים האחרונות מסתמן שיפור כלשהו, בעיקר בשל עזרתם של גופים בין לאומיים גדולים. המצב המתואר השליך ישירות על חיי היום יום של בני העם המלגשי, ש – 75% ממנו חיים מתחת לקו העוני (מקום 11 מכלל מדינות העולם). רק ל – 10% ממשקי הבית באי יש חשמל או מים, ומותרות כמו מקרר, טלפון או מכונית שמורות רק לבודדים. למשפחה הממוצעת יש  6-7 ילדים, ופחות משליש מהם מסיימים את ביה"ס היסודי (7 שנות לימוד), מכאן ששיעור האנלפבתיות גבוה מאוד, כ – 45% מן האוכלוסייה.

בכל מדינת הענק הזו, המונה למעלה מ – 15 מיליון תושבים, עובר כביש אחד מרכזי הלא הוא "הכביש הלאומי" (National Road). בניגוד לציפיות משמו, זהו כביש צר שאיכותו ירודה, ואם לא די בכך, הוא משמש גם לתנועת עגלות רתומות לצמדי זבו, הוא הבקר המקומי, שאותו עוד נפגוש… על שולחננו. בנוסף עושים הכפריים המקומיים שימוש בכביש החם כמשטח ייבוש מצויין ליבולי האורז והמניוקי (שורש מאכל דמוי קסבה), כך שהכביש רחוק מלהזכיר את קרוביו בעולם המערבי…
הבתים במדגסקר בנויים לבני בוץ שהמקומיים מכינים מהקרקע החומה בתבניות מיוחדות, ולאחר מכן מייבשים, ושורפים. במשך ימי הרכיבה צפינו בעשרות 'אתרי בנייה' כאלה: אלפי לבנים פרושות בשמש לייבוש, ערמות גדולות של לבנים יבשות מוכנות לשריפה, או ערמות גדולות הבנויות כתנור ובו דולקת אש, לקבלת חוזקן המרבי של הלבנים. כל הבתים עשויים לבנים, גם בתים המתנשאים לגובה שתיים-שלוש קומות, ופעמים רבות הם מכוסים בטיח ואף צבועים בצבעים עזים של כחול, ירוק וטורקיז. בחודש יוני מקושטים בתים רבים בדגלי מדגסקר, בשל יום העצמאות החל ב – 19 בו. לאורך הדרכים ראינו הרבה צמחי אגבה שקצות העלים שלהם חתוכים. מישל, המדריך המקומי, הסביר כי הכפריים קוטמים את קצה העלה העטור קוץ שחור וגדול, ומגדרים באמצעותו את השדות כדי למנוע מחיות המשק המסתובבות בשטח לרמוס את היבולים. 

הנופים בהם רכבנו היו פתוחים מאוד, וחסרונם של היערות המקוריים בלט מאוד. כבר בערב הראשון יכולנו להבין מדוע הולכים יערותיה של מדגסקר ונעלמים – ערמת עצי הבעירה שהובאה ע"י הצוות המקומי הייתה ענקית, ואפשרה לנו להתחמם בחום המדורה במשך כל הערב. לתדהמתנו, גילינו כי כל הבישול באי מבוסס על הבערת עצים! בחוות המבודדות, בכפרים, בעיירות ואף בחלק מן הערים מבשלים המלגשים את מזונם על מעין 'מנגל' מקומי, המוזן בעצים. אין חשמל ואין גז, כך שהשימוש בעצים הוא האפשרות היחידה. 
מסתבר כי עקב הכריתה המסיבית לאורך השנים, נותרו כיום רק כ – 6% מהיערות, שכיסו בעבר חלק ניכר משטח האי. כמובן שהבישול הוא לא הסיבה היחידה או העיקרית לכריתה. שיטת ה'טאוי' (Tavy) המשמשת את המקומיים מזה מאות שנים, היא הגורם להשמדת היערות. זהו למעשה השם המקומי לשיטת הכריתה והשריפה שהייתה נהוגה באזורים טרופיים רבים בעולם: כריתת חלקת יער, שריפת החומר האורגני להעשרת הקרקע, גידול יבולים במשך שנים ספורות עד להדלדלות הקרקע, כריתת חלקה אחרת וחוזר חלילה.  
המקומיים מגדלים שדות האורז, שהוא מקור המזון העיקרי כאן, על כל פיסת קרקע פנויה: בעמקים ועל המדרונות. שיטת ההשקייה היא בניית רשת של מובילי מים המאפשרים ייבוש או הצפה של כל חלקה בנפרד. בניגוד לקרקעות העמקים המקבלות נוטריינטים (חומרי מזון) הנישאים עם המים, מאבדים המדרונות את פוריותם במהירות ומאלצים את המקומיים לכרות בכל פעם מדרון מיוער נוסף ולהפכו לחלקה מעובדת. מדהים לגלות כי עבודת האדמה מתבצעת באמצעות הזבו הקשורים ביצולי עץ, וכלים מכאניים לא נראים כאן כלל. מסתבר כי הממשלה אינה מעודדת הכנסת כלים חקלאיים, בין השאר כדי לא לגרום אבטלה !
נראה כי הידיעה בדבר בואנו עברה מפה לאוזן במהירות שעלתה על קצב התקדמותנו, שכן בכל מקום ניצבו הכפריים בצידי השבילים והריעו לנו. הקריאות "וואזה", שמשמען אדם זר, לבן, ליוו אותנו בכל מקום, ולעיתים העיז מי מהילדים להתקרב, לגעת, ואף למשש בידו את שערות ידינו או רגלינו, שהן מחזה מופלא בעיניו…
בכפר Alatsinainy Bakaro חיכתה לנו קבלת פנים מדהימה: מובילי המסע, שערכו כאן סיור הכנה כחודשיים לפנינו, סיפרו על בואנו, וכבר בפאתי הכפר ניצבו עשרות אנשים משני צידי השביל ונופפו לנו לשלום. אנחנו, הרוכבים, השבנו במילה היחידה שהספקנו לשנן במלגשית, שפת המקומיים: Salama, שלום ! הצפיפות בצידי השביל הלכה וגברה לקראת מרכז הכפר, ושם חיכה לנו המון רב, שפשוט עמד ולטש מבטים משתאים. הרוכבים הלבנים, לבושים מדים אחידים ולראשם קסדות, נכנסו לכפר ברכיבה מהירה וניכר היה כי מראה זה לא יישכח במהרה. ראש העירייה דיבר במגאפון ונראה שסיפר לקהל כי באנו מארצו של ישו … 
חילקנו מתנות לילדים – בלונים, סוכריות, סיבוב קצר על האופניים ושאר הפתעות, ובמהרה למדנו כי המתנה המבוקשת ביותר היא דווקא כלי כתיבה. בתקופה זו הילדים נמצאים ב"חופש הגדול", ורובם מסייעים להוריהם בעבודות השדה. הסתובבנו ברחובות הכפר עוד שעה ארוכה, ופנינו לצאת לדרכנו, כשקריאות המקומיים מלוות אותנו: "Veloma" – להתראות.

לאחר כמה ימי רכיבה ולינה בשטח, הגענו לעיר אנטסירבה (Antsirabe), הממוקמת בגובה כ – 1500 מטר מעל פני הים, ובמרחק כ – 170 ק"מ מהבירה. זהו המרכז החקלאי והתעשייתי של מדגסקר, ובו נמצא גם מפעל לייצור בירה מקומית, המהווה מקור תעסוקה חשוב לתושבי האיזור. אנטסירבה, שמשמעות שמה "מקום המלח הרב", היא עירו של הפוס-פוס (Pousse-Pousse), הלא הוא ריקשת-האדם המקומית. מאות ואולי אלפי פוס-פוסים נגררים ברחובות העיר ובעליהם מפצירים בעוברים ושבים להשתמש בשירותיהם. רוב הפוס-פוסים צבועים ומקושטים, ובחלקם השקיעו הבעלים עמל רב בציורים ריאליסטיים מהווי המקום. 
לשמחתנו, הגענו לעיר ביום חג מיוחד: יום עצמאותה ה – 40 של מדגסקר, ה - 19 ביוני. לעת ערב, התמלאה הכיכר המרכזית בעיר, ובה מונומנט המתאר את 18 שבטי המוצא של העם המלגשי, בעשרות דוכנים. לצד דוכני המזון (שיפודי בשר זבו, מאפים מטוגנים ועוד) והשתייה, קמו דוכני הימורים ומשחקים אשר רחשו המון רב. גלגלי אופניים, שהותקנו על עמוד, וסומנו במספרים, שימשו כגלגלי רולטה, משחקי קובייה רבים סומנו בגיר על שולחנות עץ, ואפילו לילדים דאגו – קליעת חצי גומי מרובה, או קרש צבוע שהועמד בשיפוע ושימש מסלול למכוניות צעצוע. תמורת 20 פרנק מלגשי (כ – 1 אגורה) קיבלו הילדים 3 הזדמנויות להכניס את המכונית לשער הקטן בתחתית הקרש. הדוכנים ושולחנות המשחק הוארו בעששיות גז, והמשפחות שהסתובבו ביניהם נשאו קישוטי נייר צבעוניים שבתוכם דלק נר. המבוגרים הימרו על כסף או על פרסים כמו בקבוק קולה או ברווז שהציץ משקית ניילון שנתלתה מעל הדוכן…

ביום הרכיבה האחרון הגענו לפארק הלאומי רנומפנה (Ranomafana), שהוא מגולות הכותרת של ה"תיירות האקולוגית" במדגסקר. התפישה, כי התיירות העולמית נמשכת לאתרים אקזוטיים, שבהם עולם חי וצומח יחודיים, הביאה לפיתוח המושג "תיירות אקולוגית". החידוש הוא בהכרה, כי המטבע הזר שמכניסה התיירות, הוא הוא המפתח לקידום האוכלוסייה, במקביל לתרומה המעשית למאמצי השימור ולמחקר הנלווה לכך. במקום הפגיעה היומיומית בשטחי הבר, הנגרמת עקב סמיכות היישובים לחי ולצומח הטבעי, לוקחת הקהילה המקומית חלק בפעולות השימור, וזוכה לקידום בתחומים שונים כמו חינוך, רפואה ותעסוקה. במקרים רבים, משמשים המקומיים כמדריכי תיירים וכגששים, המכירים טוב מכולם את הדרכים ביערות הגשם, את הצמחים ושימושיהם, בעלי החיים וקולותיהם, ועוד.
ה"תיירות האקולוגית" הינה חלק מה'תכנית הסביבתית הלאומית' משנת 1990. התכנית לקבלת כשליש מעלויות תחזוק השטחים המוגנים מתיירות עד שנת 2000 לא צלחה, אך הנתונים הולכים ומשתפרים. מספר התיירים המגיעים למדגסקר עולה, ומתוכם אחוז המבקרים בשטחים המוגנים עלה מ – 20% ל – 50%. השטחים המוגנים לא נושאים את עצמם כלכלית, עדיין, וזאת משתי סיבות: א. חצי מההכנסות מיועדות לקהילה המקומית;     ב. חלק ניכר מרשת הפארקים הלאומיים והשמורות לא פתוח כלל לתיירים, ומאלה הפתוחים, חלק קשים להגעה או חסרים תשתית תיירותית. 
בפארק הלאומי רנומפנה, שנוסד רק ב – 1991,  חיים 12 מינים שונים של למורים (ראה כתבותיו המקיפות של דר' אבי ארבל בחוברות 14 ו – 30), כ – 100 מינים של ציפורים, ומינים רבים של יונקים וזוחלים. רנומפנה, שפירושו "מים חמים", הוא יער גשם בגובה בינוני, שעלה לכותרות ב – 1986, עת נתגלה שם למור הבמבוק (למור חום), שלא היה ידוע למדע עד אז.
הגענו לפארק לאחר שעות ארוכות של רכיבה בגשם שוטף ובירידות ארוכות. משעות הצהרים המוקדמות רכבנו על שביל המסומן במפות כסעיף של ה   National Road. לאחר שעות הבוקר, שכללו רכיבה בעליות ובירידות, ורסס דק של גשם שליווה אותנו עוד מליל אמש, התחלנו לגלוש לכיוון הפארק הלאומי של רנומפנה. לאורך כ – 23 ק"מ, השביל הפך נוח יחסית ויכולנו לפתח מהירות, תוך תמרון בינות למהמורות מלאות מים. הנוף הנשקף לצידי השביל מטה מטה, מדהים ביופיו: מימיו של הנהר Namorona שוצפים מתחתינו ונופלים במפלים אדירים. מסביב הכל, פשוט הכל, ירוק לחלוטין. אחר הצהרים הגענו לשער השמורה, כשידינו כואבות מלחיצה ממושכת על הבלמים שנאבקו במים, בגדינו ספוגי מים, אך הסיפוק שבהשלמת המסע כולו מכסה על הכל, במיוחד אחרי מקלחת, לבושים בבגדים יבשים…
במשך הסיור בשמורה ירד גשם במשך שעות ארוכות, מה שצמצם את הסיכוי לצפות בבעלי החיים. למרות הגשם הצליח המדריך שאחריו צעדנו לאתר כמה למורים חומים, שישבו בגובה כ –6 מטר על ענפי הבמבוק וסעדו עלים להנאתם. יום גשם כזה אינו חריג, מכיוון שהפארק ממוקם ברצועה המזרחית של האי, המקבלת מדי שנה כמויות אדירות של גשם: עד 4500 מ"מ גשם באיזור Maroantsetra. המבקש להקטין את סיכוייו לגשם, מוטב שיגיע לביקור באיזור זה בחודשים מאי, ספטמבר, אוקטובר ונובמבר.

עם סיום המסע, עשינו את דרכנו במשך יותר מעשר שעות נסיעה, לטנה, הבירה, על ה – National Road. המציאות בעיר בת שני מיליון התושבים, מחדדת יותר מכל את מצבה של מדגסקר ואת הפערים האדירים שנוצרו בעם המלגשי: מחד מזדחלת לה עגלת זבו מובלת ע"י מלגשי יחף ופוס-פוס נמרץ עושה דרכו בינות למכוניות מיושנות ומעלות עשן סמיך, ומאידך – תיירים עושים דרכם לשכיות החמדה שמציע עולם הטבע, יושבים ברכבי שטח מהחדישים ביותר בעולם.
דומה, כי המלגשים חשים כמאמר הפתגם המקומי: "אם אתה רק חיפושית זבל – אל תנסה להזיז הרים"…