מסתכלים בשמים, חוזים את העתיד
פחד מפני סופו של העולם, אפשר לשער, היה מה שחשו החקלאים ששקדו על איסוף קלחי התירס העסיסיים, אי שם בארץ המאיה, כשהשמים החלו להתקדר בשעת צהריים. הם הסתכלו זה בזה ונזכרו באיומיהם של שליחי השליט המקומי שהופיעו בכפרם בשבוע הקודם ודרשו שתושבי הכפר יוסיפו עוד שקי תירס למסיהם. החקלאים סירבו בתוקף, וטענו שלא יוכלו לעמוד במכסה. השליחים לחצו על החקלאים, אבל הסתלקו לאחר שאלה עמדו בסירובם. כעבור כמה ימים הופיעו השליחים שוב, והודיעו כי אם לא יקבלו את המס הנדרש, יחשיך השליט את השמים כעונש. החקלאים זִלזלו בדבריהם ואמרו כי איש אינו יכול להחשיך את השמים ולפגוע בשמש. עכשיו, משהחלו השמים להחשיך בצהרי היום, התפוגג ביטחונם ונעלם. כשהשמש נעלמה לחלוטין, שבו השליחים. החקלאים המבועתים, שידעו כי בלי אור השמש אין עתיד ליבוליהם, הבטיחו כי ישלמו כל שיידרש. "רק החזירו לנו את אור השמש", התחננו. השליחים אספו את שקי התירס, ופנו לבקש מהשליט שיפעיל את כוחותיו העל-טבעיים ויאיר שוב את השמים. ואכן ליקוי החמה הסתיים בדיוק במועד שחישבו יועצי השליט, וכעת, לאחר שהוכיח לנתיניו שאפילו השמש סרה למרותו, הוא היה בגדר כל יכול בעיניהם.
התיאור הדמיוני הזה מבוסס על השימוש שעשו שליטי המאיה בהישגים המדעיים הבלתי נתפסים כמעט של תרבותם, בעיקר בתחום האסטרונומיה. תרבות המאיה שגשגה באזור המשתרע היום על פני שטחה של גואטמלה וחלקים משטחיהן של מקסיקו, הונדורס, אל סלוודור ובליז. באותו אזור הופיעו כבר לפני יותר מ-4,000 שנה קבוצות חקלאיות שעיבדו תירס, חיו ביישובים קטנים במישורים הסובטרופיים הנרחבים ואף סחרו במוצרים מגוונים. כ-250 שנה לפנה"ס חל שינוי מהותי באורח החיים של האוכלוסייה: ערי מדינה גדולות החלו לצמוח, והמבנה החברתי, הפוליטי והכלכלי נעשה מורכב הרבה יותר. החברה החקלאית השוויונית היתה לחברה הטרוגנית והיררכית, והחלה להיווצר שכבה שלטת, שהתיימרה לשלוט בצו אלוהי. בתקופה זו נבנו פירמידות כמבני פולחן, הורחב השימוש בכתב ההירוגליפים ופותחו לוחות שנה. 
למרות ההתפתחות הנרחבת לא נוצרה אימפריה במובן המקובל של המילה: האנשים חיו באלפי יישובים, מעולם לא עמד בראשם מנהיג אחד ולא היה שלטון מרכזי אחד, התבנית האדריכלית ביישובים לא היתה קבועה, וגם מבחינה צבאית לא היה מדובר באימפריה. עם זאת, לתושבי המרחב היו כמה מאפיינים משותפים: שימוש בשפות מאותה משפחה, שימוש באותו כתב הירוגליפים ובאותם לוחות שנה, ואמונה באותו פנתיאון אלים. לכן מכנים היום החוקרים את כל תושבי האזור בשמה של אחת הקבוצות שחיו בו – בני המאיה.
תרבות המאיה הגיעה לשיא שגשוגה במאות הראשונות לספירת הנוצרים. בתקופה זו התרחב פנתיאון האלים והופיעו מרכזי פולחן גדולים, המתאפיינים במצבות האבן שהוצבו בהם, הקרויות סטלות. בני המאיה הצליחו לפתח לוחות שנה ולחשב את המועדים המדויקים של ליקויי הירח והחמה, כל זאת כמובן בלי טלסקופים, מחשבים ושאר עזרים מודרניים. השכבה השלטת עשתה שימוש מושכל בידע זה, וניצלה אותו כדי להשליט פחד ושררה בקרב הנתינים, שהיו חקלאים פשוטים. את הידע קיבלו המנהיגים מאסטרונומים, ואלה זכו בתמורה למעמד חברתי גבוה. 

לוחות השנה של בני המאיה
לוח השנה לא הומצא על ידי בני המאיה, והיה מוכר לפחות מ-400 לפנה"ס בקרב בני תרבויות אחרות באזור, כמו האולמקים (Olmec) והזפוטקים (Zapotec). עם זאת, לוח השנה של המאיה היה המשוכלל והמדויק ביותר, והיום הוא הנחקר ביותר והמובן ביותר לחוקרים בני זמננו. למעשה השתמשו בני המאיה בשני לוחות שנה. לוח אחד היה מבוסס על מחזור השמש, שהיה מוכר לבני האדם בכל רחבי העולם עוד בימי קדם. המאיה חילקו את הלוח, שכונה האאב' (Haab'), ושימש בסיס לשנה החקלאית, ל-18 יחידות שבכל אחת מהן 20 יום, וחמישה ימים "חסרי מזל" או "חסרי שם" השלימו את השנה השמשית בת 365 הימים. הלוח השני כונה "הלוח הקדוש", או צולקין (Tzolk'in) – "חלוקת הימים". בניגוד ללוח האאב', לוח זה לא היה מבוסס על מחזוריות אסטרונומית, והוא כלל 260 ימים. שני הלוחות האלה נפגשים מדי 52 שנה (כמו שלוח השמש ולוח הירח מסתנכרנים מדי 19 שנה), ולכן 52 שנה היו יחידת זמן משמעותית בחיי היום-יום של בני המאיה.
בני המאיה השתמשו בספירה נוספת, שהחוקרים מכנים "הספירה הארוכה", לתיעוד כרונולוגי של מאורעות שהתקיימו בעבר. יחידת הזמן הבסיסית של הספירה הזאת היא יום, הנקרא קין (k’in). 20 ימים נקראים אוינל (uinal), ו-18 אוינל נקראים טון (tun), הכולל בסך הכל 360 יום. מכאן והלאה כל תקופה גדולה פי 20 מקודמתה: 20 טון נקראים קאטוּן (k’atun), הכולל 7,200 ימים, ו-20 קאטון נקראים באקטוּן (b’ak’tun), שהיא יחידת זמן בת 144 אלף ימים. נקודת ההתחלה של הספירה הארוכה היא הבריאה המיתולוגית, ועל פי מחקרים רבים זו התרחשה, על פי הספירה הנהוגה כיום, ב-11 באוגוסט בשנת 3114 לפנה"ס. כל שאר התאריכים מתארים למעשה כמה זמן עבר מאותה נקודה. התאריך המתועד הקדום ביותר שהתגלה עד כה נמצא באתר צ'יאפה דה קורסו (Chiapa de Corzo) במדינת צ'יאפס, מקסיקו, והוא תואם ל-6 בדצמבר שנת 36 לפנה"ס על פי הלוח הגרגוריאני. קיים עוד ממצא אחד בלבד המציין תאריך מלפני תחילת ספירת הנוצרים, והוא נמצא באתר טרס סאפוטס (Tres Zapotes) בווראקרוס (Veracruz), מקסיקו.
בני המאיה עסקו רבות בהתבוננות בתופעות טבע מחזוריות ובהשפעתן על חיי היום-יום. החכמים, שזכו למעמד חברתי וכלכלי גבוה במיוחד, קבעו את מועדי העונות החקלאיות ואת מועדי הטקסים על פי תצפיות בשמש, בירח ובכוכבים, אגב תיעוד מדויק ועקבי. לתופעות אסטרונומיות חוזרות, כמו ליקויי ירח וחמה, וכן ימי השוויון והיום הקצר והארוך ביותר בשנה יוחסה השפעה מסוימת, חוזרת גם היא. מכאן היתה הדרך קצרה לחיזוי העתיד, ולהתייחסות לסימנים מבשרי טובות או רעות, שמקורם בתצפיות אסטרונומיות. אירועים וטקסים שונים נקבעו בימים "מוצלחים" או "חסרי מזל", כמו חמשת הימים של לוח ההאאב'. גם סיומן של יחידות זמן של "הספירה הארוכה" צוינו על ידי המאיה, בדרך כלל בהקמת מבנים, מונומנטים או מצבות אבן שעליהן תועד האירוע בכתב ובציור. סיומה של תקופת קאטון (כמעט 20 שנה שלנו), למשל, צוינה בדרך כלל בהקמת מבנה חדש, לעתים על גבי מבנה ישן, או בבניית פירמידות תאומות, כמו אלה שנמצאו באתרים ארכיאולוגיים כמו טיקל (Tik’al) ויאשה (Yaxha) בגואטמלה של ימינו. 

מי מחכה לסוף העולם?
אם כן, מה אמור לקרות ב-21 בדצמבר 2012? על פי "הספירה הארוכה" של המאיה ביום הזה יסתיים הבאקטוּן ה-13, הוא הבאקטון הנוכחי. בכל פעם שהסתיים קאטוּן התקיימו חגיגות גדולות וטקסים חשובים. סיומו של באקטוּן הוא מן הסתם מאורע גדול אף יותר, אבל אין כל עדות לנבואה כלשהי של בני המאיה באשר למה שיתרחש באותו יום. יום המחרת יהיה היום הראשון של הבאקטון ה-14, וזה יסתיים ב-26 במרס 2407. בסוף הבאקטון ה-19 (13 באוקטובר 4772) תסתיים גם תקופה ארוכה פי 20 מהבאקטון – פיקטון (pictun), ויתחיל פיקטון חדש. לחוקרים מוכרים שמותיהם של עוד שלוש תקופות, שכל אחת גדולה מקודמתה פי 20: קלבטון (kalabtun), קינצ'ילטון (kinchiltun) ואלאוטון (alautun).  בני המאיה קבעו אפוא תקופות זמן ארוכות מאוד בתרבותם, ולכן לא ממש מתקבל על הדעת שהאמינו כי קץ העולם יגיע בסוף הבאקטון ה-13.
סנדרה נובל, מנהלת המכון לקידום לימודי מסו-אמריקה (FAMSI) בפלורידה, טענה כבר בשנת 2007 בכתבה שפורסמה בעיתון USA Today , כי הצגת 21 בדצמבר 2012 כיום הדין או כמועד שבו יתרחש מאורע קוסמי כזה או אחר היא "זיוף גמור, והזדמנות פז להרבה אנשים לעשות קופה". גם סוזן מילברת, הממונה על אגף אמנות וארכיאולוגיה של אמריקה הלטינית במוזיאון הטבע בפלורידה (FLMNH), צוטטה באותה כתבה באומרה, "אין בידינו שום תיעוד או ידע על כך שבני המאיה סברו שהעולם עומד להסתיים ב-2012". הארווי בריקר, פרופ' אמריטוס במכון לחקר מרכז אמריקה באוניברסיטת טוליין (Tulane) בניו אורלינס, שותף לתחושות האלה: "זה קשקוש המבוסס על בורות ועל מידע לא נכון", אמר לאתר האוניברסיטה. "לוח השנה של המאיה לא ייגמר ב-2012. היום הזה (21 בדצמבר 2012 – נ.ס.כ) הוא סופה של יחידה קלנדרית. הוא אינו סופו של לוח השנה, ולא סוף העולם". ג'ודית מקסוול, פרופ' לאנתרופולוגיה ומומחית לתרבות המאיה, מסכימה עם עמיתה לאוניברסיטה ואומרת, "זה טבוע בעצם הרעיון הגלום בלוח שנה. בשנת 2000 אנשים חשבו שהעולם עומד להסתיים כי זה היה סופו של מחזור. יש מעין ציפייה עממית כשמחזור מסתיים, שהמחזור הבא לא בהכרח יתחיל באופן אוטומטי". 
הנימה הפסקנית של עולם המדע ודובריו באשר ל"תופעת 2012" לא מונעת אותה ואף אינה מצמצמת את היקפה. בשירות האינטרנט של נאס"א "שאל את האסטרוביולוג" התקבלו בארבע השנים האחרונות כ-5,000 שאלות בנושא. אמצעי תקשורת למיניהם מתארים את סוף העולם ואת קִצה של האנושות באינספור ספרים, סרטים, שירים, אתרי אינטרנט, סרטוני יוטיוב ותוכניות טלוויזיה. דן בראון (הידוע בעיקר בזכות ספרו "צופן דה וינצ'י") מתייחס בספרו "הסמל האבוד" ל-21 בדצמבר 2012 כיום שבו יתרחש מאורע קוסמי משמעותי. זמר הראפ הבריטי ג'יי שון הוציא שיר בשם 2012 (It Ain't the End). ערוצי טלוויזיה ברחבי העולם שידרו בשנים האחרונות סרטים וסדרות שעסקו בנושא: "פענוח העבר" (ערוץ History, 2007-2005), "הימים האחרונים על כדור הארץ" (ערוץ ABC, 2006), "שבעת הסימנים לאפוקליפסה" (2009) הן שלוש דוגמאות (אמריקאיות) מוכרות. רבים מנמקים ומפרטים כיצד בסוף 2012 יגיע קץ העולם שאנחנו מכירים בסדרה של אסונות קולוסליים. רעידות אדמה, התפרצויות געשיות, גלי צונאמי אדירים, סערות שמש, היבלעות בחור שחור, היפוך הקוטביות המגנטית והתנגשות באסטרואיד גדול הם רק מקצת האסונות הצפויים. אחרים משתמשים במונחים עמומים מעולם הניו אייג' כגון "פעימה גלקטית", "טרנספורמציה גלובלית של התודעה" ועוד. ויש גם מי שמנסים להשתמש ב"תופעת 2012" למטרות מעשיות יותר: משרד התיירות המקסיקני הכריז שהוא מתכוון לנצל את שנת 2012, בלי ההקשרים האפוקליפטיים כמובן, כדי להחיות את תעשיית התיירות, הסובלת בשל מלחמות הסמים והחטיפות הרבות במקסיקו (ראו "מסע אחר" 241, אוקטובר 2011). מסע הפרסום יסתייע כמובן בקסם ובמסתורין האופפים את האתרים הארכיאולוגיים של המאיה ואת תרבות המאיה בכלל.
אף שבני המאיה לא ניבאו כלל את סוף העולם, קשה להניח ש"תופעת 2012" תדעך, ויש להניח שדווקא תגבר ככל שנתקרב ל-21 בדצמבר. האתרים הארכיאולוגיים של המאיה ברחבי מקסיקו וגואטמלה יהיו הומי אדם במועד הזה, והמבקרים הווירטואליים באתרי האינטרנט הרבים העוסקים בנושא יהיו רבים אף יותר. כשהתאריך יחלוף, אפשר להסתכן ולהמר, נגלה שאנחנו עדיין עוסקים בסוגיות העולם הזה: המשבר הכלכלי-חברתי, הגרעין האיראני, יציבות הממשלה. למי שמחשב את ימיו האחרונים בעולמנו, כדאי להקשיב לפרופ' בריקר, שאמר באותו ריאיון: "אתה יודע מה יקרה ב-22 בדצמבר 2012? זה יהיה היום הראשון של שארית חיינו".
____________________
נעם סגן-כהן – גיאוגרף, מוסמך בניהול משאבי טבע וסביבה. מוביל טיולים למדינות אמריקה הלטינית וליעדים אחרים ב"חברה הגיאוגרפית – ברק אפיק", ומרצה על מגוון יעדים ונושאים. noam@noam-ways.com 


בוקסה
פופול וו | מיתוס הבריאה על פי המאיה
הפופול וו (Popol Vuh) הוא אוסף סיפורים של תרבות המאיה העוסקים בין השאר בבריאת העולם ובבריאת האדם, שהועברו כנראה בעל-פה מדור לדור. שרידים של חלקי הסיפורים האלה התגלו בכתב הירוגליפים, ובמאה ה-16 העתיק אותם ככל הנראה אציל מבני המאיה לקיצ'ה, אחת משפות המאיה, באותיות לטיניות. במאה ה-18 תורגם האוסף לספרדית על ידי כומר קתולי. כסיפורי בריאה אחרים, סיפורי הפופול וו משקפים את אורח חייהם של בני המאיה, שהיו ברובם איכרים, קרובים לקרקע ולטבע ומודעים למוות. לאחר סיפור תחייתו של אל התירס מסופר בפופול וו על שלושת ניסיונות הבריאה שערכו האלים. תחילה בראו האלים את בעלי החיים, אבל מכיוון שאלה לא יכלו לדבר, הם לא יכלו להלל את בוראיהם, ולכן נענשו בכך שישמשו מזון ליצורים אחרים עלי אדמות. אז החליטו האלים לברוא את בני האדם. את הראשונים הם יצרו מבוץ, אבל אלה היו רכים וחלשים מדי, והאלים השמידו אותם. בניסיונם השני יצרו האלים בני אדם מעץ ומקנים. אלה הצליחו לתקשר ולהתרבות, אבל היו חסרי הבנה. האלים החליטו להשמידם באמצעות מבול של זפת, והמעטים שהצליחו להימלט הפכו לקופים. רק בפעם השלישית הצליחו האלים במשימתם: הם כתשו תירס צהוב ותירס לבן והכינו מהקמח את בני האדם (ראו מדור אוכל, "מסע אחר" 242, נובמבר 2011). הדם שזרם בעורקיהם היה למעשה עסיס התירס, והצמח היה למזון העיקרי שלהם.