לפני כחצי שנה יצאו עליזה וטל יערי מרמת גן לתקופת התנדבות בשמורת אריות בדרום אפריקה. בני הזוג הקדישו מזמנם ומכספם לטיפול באריות צעירים שגודלו בשמורה, אך בדיעבד התברר להם כי האריות שגידלו הועברו לשמורת ציד שבה גורלם נגזר. "כמה מהמתנדבים שעבדו איתנו בשמורה נשארו בה לפרק זמן נוסף. הם סיפרו לנו שהגורים שטיפלנו בהם נלקחו במשאית שהופיע עליה שם של שמורה מסוימת. חיפשנו את השם הזה וגילינו שמדובר בשמורת ציד. באתר האינטרנט של השמורה מופיעה רשימת בעלי חיים וכמה עולה לצוד כל אחד מהם. בבירור עם שמורת הגידול הם סירבו לספק לנו מכתב שבו הם מודיעים כי האריות אינם נמסרים לשמורות לצורכי ציד", מספרת יערי. "הבנו שגורלם של הגורים נחרץ. הכאב היה גדול. הגענו לשם למטרה נעלה, להחזיר אריות לטבע, וגילינו שקרה בדיוק ההפך".
רובנו, תיירים מודרניים ש"צדים" באמצעות המצלמה, מתקשים להבין מה מניע אדם להרוג בעל חיים בבית גידולו הטבעי. אך ציד אריות, כמו גם ציד חיות בר אחרות, מתקיים בהיקף גדול במדינות רבות ביבשת השחורה. מלכים, רוזנים ואצילים עסקו כבר לפני אלפי שנים בציד חיות בר למיניהן, ובהן טורפים גדולים. לא בשר למאכל או צרכים חומריים אחרים היו בראש מעייניהם של ציידים נודעים כמו אלכסנדר מוקדון, המלך תלמי השני או פרובוס קיסר, כי אם תהילה וכבוד. מתברר שגם היום ה"ספורט" הזה מושך המונים. לארגון הציד הבינלאומי Safari Club International, למשל, 180 סניפים ברחבי העולם וחברים בו יותר מ-50 אלף ציידים.

לשרוף את החטים
האריה (Panthera leo), הטורף השני בגודלו במשפחת החתוליים לאחר הטיגריס, חי בעבר בדרום אירופה, בחלקים נרחבים של אסיה, וכמובן באפריקה. מהמזרח הקרוב נעלמו האריות לפני כאלף שנים, ומארץ ישראל נכחדו בעת מסעי הצלב, בזמן שנעלמו מאירופה כולה. היום נותרה אוכלוסייה שרידית בשמורת יער גיר (Gir) בהודו ובה כמה מאות פרטים בלבד של תת-המין האסייתי, ומרבית האריות חיים באפריקה: מחצית האוכלוסייה במזרח היבשת, כ-40 אחוז בדרומה והיתר במרכז אפריקה ובמערבה. ואולם לדברי לילה הזאה, מומחית בשימור אריות ומנהלת פרויקט "Lion Guardians" בקניה, צנח מספר האריות ביבשת אפריקה במהלך מאה השנים האחרונות ממאה אלף לערך ל-23 אלף בלבד. אחת הסיבות להיעלמותם היא ציד. נתונים על מספר בעלי החיים הניצודים אינם זוכים לפרסום רשמי, אך על פי ההערכות, באפריקה ניצודים בין 1,000 ל-1,500 אריות בשנה. 
בשנת 2006 הגבילה דרום אפריקה, שהיא שנייה רק לטנזניה במספר האריות הניצודים בשטחה, את ציד המכלאות – ציד של אריות שגודלו בשבי ושוחררו למכלאות מגודרות. אך כניסתו של החוק לתוקף, שנקבעה לפברואר 2008, נדחתה שוב ושוב עקב ערעורים שהגיש ארגון מגדלי הטורפים הדרום אפריקאי (South African Predator Breeders Association). החוק הגדיר שחייבים לעבור 24 חודשים מיום שחרור האריות שגודלו בשבי לשטחים המגודרים ועד הציד עצמו. למגדלי האריות במדינה, שרובם חברים בארגון מגדלי הטורפים, זו היתה מכת מוות, שכן המשמעות היא שעליהם לספק לאריות השוהים במכלאות מזון במשך שנתיים לפני שיוכלו למכור את הזיכיון לצוד אותם. בבית המשפט טען הארגון כי החלת חוק זה תגרום לאובדן פרנסתם של כ-3,000 מגדלי אריות בכ-120 חוות, בעיקר בפרובינציות פרי סטייט (Free State) ונורת' וסט (North West). המגדלים חישבו ומצאו שכל אריה ניזון מכשש טונות בשר במהלך תקופה זו, כך שגידולו נעשה חסר כדאיות כלכלית. 
בכל הדיונים המשפטיים לא עלתה כלל הסוגיה המוסרית והאתית של שאלת הציד עצמו, וזו נשמעת רק מפי גורמים המתנגדים לציד המכלאות. במאי 2007 דחה בית המשפט הגבוה בעיר בלומפונטיין (Bloemfontein) את הערעור של ארגון מגדלי הטורפים, אך הארגון מיהר להגיש ערעור נוסף, ודחה שוב את רוע הגזירה. ב-14 בינואר 2010 החליט בית המשפט העליון לערעורים כי ידון  בערעור שהגישו הארגון, ככל הנראה בחודש ספטמבר או נובמבר השנה.
ציד חיות בר אקזוטיות הוא עסק מכניס ביותר, ומדינות נחשלות רבות באפריקה ומחוצה לה מתקשות להתנגד לקיומו. ראויה לציון היא קניה, שקיבלה החלטה אמיצה ואסרה ציד מכל סוג שהוא כבר בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20. ריצ'רד ליקי, אחד מהאנתרופולוגים ואנשי השימור החשובים ביותר בקניה והידועים בעולם, הוא זה שפעל נמרצות לקדם את החקיקה נגד הציד. ליקי התמנה על ידי נשיאה העריץ של קניה, דניאל אראפּ מוי, לראש הסוכנות להגנת חיות הבר, וכדי לעצור את הציידים קיבלו פקחי הסוכנות סמכות לירות בצייד שנתפס "על חם" וסירב להוראה לעצור. על פי ההערכות נהרג בממוצע אדם אחד מדי ארבעה ימים בשנתו הראשונה של ליקי בתפקיד. כדי למנוע מכירה של חטי פילים שהחרימה הסוכנות הצית ליקי 12 טונות של חטים ועורר התעניינות בינלאומית בצורך לעצור סחר בחיות בר מוגנות ובאיבריהן. 

כמה זה עולה להם
האם תיירות ציד רווחית יותר מתיירות המנצלת את אותן חיות בר למשיכת תיירים? מתחשיב שבוצע בקניה לפני כמה שנים עולה כי אריה זכר בוגר הכניס לקופת המדינה סכום של כ-50 אלף דולר בשנה מתיירות צילום. בטנזניה השכנה משלם צייד סכום של כ-2,000 דולר, וההכנסה היא חד-פעמית. המגזין "אפריקה ג'יאוגרפיק" ערך השוואה עקרונית בין שתי שמורות בדלתת הנהר אוקוונגו (Okavango) בבוצוואנה. ההשוואה העלתה כי הרווח מתיירות צילום (טיולי ספארי) גבוה פי שלושה מהרווח מספארי ציד, וכי סך המשכורות המשולמות לאנשי הצוות של ספארי לתיירות גבוה פי 12 מאלה המשולמות לצוות המלווה ספארי ציד. עוד עולה כי לעומת ספארי ציד, שהוא עונתי ומתקיים שישה חודשים בשנה, טיולי הספארי מתקיימים במשך כל חודשי השנה. בשקלול מספר התיירים השנתי (2,630 בטיולי ספארי לעומת 30 ציידים), מספר הלינות (6,840 לינות בטיולי ספארי לעומת 420 לינות ציידים), מחזור הכספים של חברות התעופה המטיסות את המבקרים וגורמים נוספים, עולה כי סך הרווח מענף הציד הגיע ל-448 אלף דולר בשנה, לעומת 1.55 מיליון דולר שהכניסו טיולי הספארי. ויש עוד פן חשוב. בטיולי ספארי מועסקים כמעט פי עשרה תושבים מקומיים מאלה המועסקים במסעות הציד. הרווחים מענף הציד מתגלגלים בדרך כלל לבעלי השמורות הלבנים ולא לבני הקהילות המקומיות, הזקוקות מאוד לקידום בתחומים שונים.
עם זאת, במדינות שבהן ענף התיירות אינו משגשג, תרומתה של תיירות הציד להכנסת מטבע זר למדינה משמעותית. בזימבבווה תייר המגיע לספארי צילום רגיל מוציא בממוצע כ-200 דולר ליום ושוהה במדינה ימים ספורים. לעומתו צייד משלם בין 1,000 ל-1,500 דולר ליום, ושהותו במדינה יכולה להימשך שלושה שבועות. בזימבבווה אחוז ניכר מהתשלום בעבור בעל חיים שניצוד על אדמת קהילה מועבר לקהילה עצמה, וההכנסה משמשת לפרויקטים התורמים לרווחת התושבים המקומיים. גם בשרו של בעל חיים שחדר לשטח הקהילה וניצוד מועבר לקהילה.
המחיר בשמורות הציד השונות נע בין מאות לאלפי דולרים רבים, וכולל מדריך ציד מקצועי, גשש, נהג, פושט עורות, שירותי הלנה והסעדה וכן כל הקשור לרישיון, להכנות לקראת הציד, להובלת בעל החיים שניצוד לפחלוץ ולהעברתו לבית הצייד בסופו של התהליך. בנוסף לחבילה הבסיסית, הציידים בוחרים חבילה שמחירה נקבע על פי בעל החיים שהם מעוניינים לצוד. בעבור בעלי חיים הנחשבים אטרקטיביים פחות ישולמו סכומים נמוכים – 100 דולר לתן, 200 דולר לבבון, 250 דולר לדרבן. מחירן של רוב מיני האנטילופות נע בין 500 דולר (אימפלה) לכ-1,000 דולר (ראם, גנו), אך המחיר יכול להגיע גם ל-3,500 דולר (קודו ניאלה). מחירי החיות המבוקשות ביותר אינם מפורסמים בדרך כלל, אך צייד שחשקה נפשו דווקא באחד ממיני האנטילופות הגדולות, בנמר, בקרנף, בפיל או באריה ייפרד מסכומי כסף גדולים, המוערכים בעשרות אלפי דולרים.

ציד אתי – יש חיה כזאת?
קנט ייטמן, צייד מזימבבווה, מספר בריאיון טלפוני שאינו אוהב לצוד. מדוע, אם כן, הוא מתפרנס כבר שנים מציד? "אם צריך לעשות את זה, וצריך", הוא אומר, "עדיף שזה ייעשה בצורה מקצועית ונכונה. פיל שקיבל ירייה לא נכונה יכול להסתובב ולגסוס למוות במשך שבועות. אני שם כדי שזה לא יקרה". בציד המכלאות גסיסה אטית וכואבת היא לעתים תוצאה של ירי שבו ציידים מכוונים לאיברים לא חיוניים כדי לשמור על ערך הפוחלץ שייקחו הביתה.
זו אחת הסיבות שארגון הציד הבינלאומי יצא בגלוי נגד ציד המכלאות והגדירו ציד "לא אתי". ויש עוד סיבות. כדי להגדיל את הרווחים, מגדלי האריות נוהגים לחסל גורים ממין נקבה, שכן לזכרים ערך גבוה בהרבה. הם גם מרחיקים את הגורים מאמם, כדי שתתייחם שוב כמה שיותר מהר. חוות המגדלים גם מבטיחות לצייד 100 אחוזי הצלחה, בבחינת "לא הרגת – לא שילמת", שכן האריות מאולפים למחצה, אינם בורחים מבני אדם ואף מקשרים את האנשים למתן מזון, כך שחייהם של הציידים נעשים קלים מאוד.
האם יש ציד אתי? לטענתם של אנשי ארגון הציד הבינלאומי – כן. הארגון קבע פרוטוקול מפורט ובו נאסר על שימוש בחומרים מרדימים או מטשטשים, מוגדר השטח שבו נמצאת חיית הציד, ומוגדר גם שיעור השטח שבו היא יכולה להסתתר. כל זאת מתוך כוונה לתת לחיה סיכוי אל מול קליעי הרובה. כללים אלה מופרים ביד גסה בציד מכלאות. 
ייטמן מספר שצייד אזרח זימבבווה עובר תהליך ארוך כדי לקבל רישיון ציד. "ארבע שנות לימוד ולא פחות", מתגאה ייטמן, "ורק אזרח זימבבווה יכול לקבל רישיון. זה לעומת 12 ימים לכל אחד החפץ לצוד אצל השכנים בדרום אפריקה". עם זאת, כמו ברבות ממדינות אפריקה, קיים בזימבבווה ציד לא חוקי, וייטמן מעריך שהיקפו מגיע ל-40 אחוז מהיקף הציד כולו. 

אבי האריות
שמורות הציד היו למטרה העיקרית של מתנגדי הציד. לפני 12 שנים שודר בטלוויזיה הבריטית פרק בסדרה The Cook Report, שהעלה על סדר היום הציבורי את נושא גידול האריות למטרות ציד בדרום אפריקה. רוג'ר קוק וצוותו נודעו כמי שאינם נרתעים מעימות מילולי ופיזי עם גורמים עוינים רבים שהיו נשואי תחקיריו, והחשיפה של ציד האריות העלתה אל פני השטח את הדילמות המוסריות והחוקיות של ציד בכלל ושל ציד מכלאות בפרט. השנים חלפו, רוב הכתבות, הראיונות והתחקירים שבוצעו לאחר הסרט נשכחו זה מכבר, אך הבעלים רגישים וחשדנים לכל עין בוחנת העלולה לפגוע בפרנסתם. כך, למשל, בעקבות פנייתנו לציידים שפרטיהם המלאים פורסמו באתר האינטרנט של אחת השמורות, קיבלנו מייל זועם מבעלת השמורה שהודיעה כי לא תהסס לנקוט צעדים משפטיים אם לא תובהר מטרת הפנייה ללקוחותיה. משהתברר לה כי מטרת הכתבה להביא את הצדדים השונים לפני הקוראים, הציעה לנו בעלת השמורה ארבעה ימי ציד כדי שנוכל להבין את התמונה טוב יותר. דחינו את ההזמנה.
ג'ורג' אדמסון היה מפקח הציד הראשי במחוז הצפוני בקניה במשך שנים רבות, והתפרסם ברבות הימים כ-Baba ya Simba – "אבי האריות". ג'ורג' ואשתו ג'וי גידלו בביתם את הלביאה אלזה, שסיפורה זכה לפרסום רב בעקבות הספר "לחופש נולדה" שכתבה ג'וי ובעקבות הסרט שהופק על פיו. בני הזוג, שהיו הראשונים שהצליחו להשיב לביאה לטבע, חזו גם בגוריה של אלזה ופעלו רבות למען שימור הטבע בקניה, בטנזניה ובאפריקה בכלל. לאחר פרישתו ב-1961 הקדיש ג'ורג' את כל זמנו למאמצי ההשבה לטבע של פרטים ממשפחת החתוליים בצפון קניה, ובערוב ימיו כתב ספר בעל שם מלא משמעות: "My Pride and Joy" – Pride היא גאווה, אך גם יחידה חברתית של אריות; ג'וי היא שמחה, וכמובן גם שם אשתו. באוגוסט 1989 יצא ג'ורג' לסייע לתייר שהותקף על ידי ציידים סומלים. ג'ורג' הציל את חיי התייר, אך נורה למוות על ידי הציידים בהיותו בן 83. ג'ורג', שאולי ידע משהו על טבע האדם, כתב בספרו: "אריות בר מסוכנים, אבל המסוכנים ביותר הם בני האדם; גם לחיות וגם לבני אדם אחרים".
_________________
נעם סגן-כהן – גיאוגרף, מוסמך בניהול משאבי טבע וסביבה. מוביל טיולים למדינות אמריקה הלטינית ומזרח אפריקה בחברת ברק אפיק טיולים ומרצה על יעדים ונושאים מגוונים
sgan_cohen@yahoo.com


בוקסה

אריה | תעודת זהות
מידות: אורכו של אריה בוגר כ-2.7 מטרים, גובה כתפיו כ-1.2 מטרים.
משקל: זכרים 210 קילוגרם, נקבות 150 קילוגרם בממוצע.
מראה: הזכר בעל רעמה המכסה את עורפו וחלק מגופו הקדמי. הוא גדול מהנקבה. צבע פרוותו חום-צהוב. לאצבעות רגליו צמודות כריות, שאליהן הטפרים מוכנסים כשהם במנוחה ונשלפים בשעה שאריה אורב לטרף.
שאגה: שאגתו של הזכר נשמעת למרחק שמונה קילומטרים. הנקבה אינה שואגת. 
אורח חיים: האריות חיים בלהקה (40-4 פרטים, 15 בממוצע) שמתקיים בה מדרג חברתי, ובכך הם שונים משאר החתולים הגדולים. היתרונות בחיים בלהקה הם יעילות הציד, היכולת לתקוף טרף שהוא גדול מכל אחד מהפרטים לחוד, וכן גידול הגורים המשותף וההגנה עליהם. להקה נעה בטריטוריה ששטחה הממוצע כ-65 קילומטר רבוע. 
רבייה: הנקבה מתייחמת כשיש שפע מזון ועם הפיכת הגורים לעצמאיים, וייחומה גורם לייחומן של נקבות אחרות. תופעה זו מביאה לגידול משותף של הגורים. ההזדווגויות המרובות מתנהלות בשכיבה, בעת שהזכר והנקבה מתרחקים מעט ממקום מרבצם של חברי הלהקה. הזכר מזדווג עם הלביאות מדי רבע שעה, לעתים גם בשעות הלילה, ומעריכים כי עד להפריה מזדווגת הנקבה מאות פעמים. משך ההיריון 3.5 חודשים, ובהמלטה נולדים 6-1 גורים (בממוצע 3) במשקל 1.5 קילוגרם כל גור. 
התבגרות: פרוות הגורים מכוסה כתמים כהים הנעלמים עם התבגרותם. בדרך כלל תמליט הנקבה שוב רק כעבור שנתיים. הגורים מצטרפים לקבוצה כשהם בני שישה שבועות, וגדלים במעין קומונה. הם עשויים לינוק גם מנקבות שאינן אמם, ולמעשה מסוגלים לשרוד גם במקרה שאמם הביולוגית מתה. הגורים יונקים עד גיל 10-7 חודשים, אבל טועמים בשר כבר בגיל חמישה שבועות. מגיל שנה הם מתלווים לאם במארבים ואחר כך במרדפים עצמם, וגורים בני 16-15 חודשים מסוגלים לצוד בעצמם טרף קטן, כמו צבי תומסון. רק בגיל שנתיים, כשהם מסוגלים לטרוף גנו או זברה, הם עוזבים את הקבוצה. הזכר מגיע לבגרות מינית בגיל 4, ואז גם גדלה רעמתו, וגופו גדל עד גיל 6 לערך.
תוחלת חיים: בטבע – 14-10 שנים, בשבי – עד 20 שנה. שיעור התמותה בקרב גורי אריות הוא עצום ועומד על 67 אחוז. אחת מסיבות התמותה העיקריות היא רעב, מכיוון שהגורים מפסיקים לינוק לפני שהם יכולים להילחם באריות הבוגרים על חלקם בציד. כמו כן, כאשר אריה משתלט על להקה הוא יהרוג בדרך כלל את כל הגורים שגילם פחות משנתיים כדי שהלביאות יתייחמו מהר יותר.