הוא פנסיונר ותיק של החברה להגנת הטבע, אבל כמי שחתום על כמה מהפרויקטים החינוכיים החשובים והבולטים שלה, הוא לא נח לרגע גם היום, ועסוק בקידום רעיונות למכביר המתרוצצים במוחו. חיידק הטיולים לא מרפה משוקה רווק, וגם הדחף להדביק כמה שיותר אנשים סביבו בחיידק. 
אני פוגש את שוקה במקום הכי פחות מתאים לדמותו, לאופיו ולהווייתו. אנחנו עולים במעלית לקומה הרביעית בבניין משרדים בלב תל אביב. אמנם מדובר במשרדי החברה להגנת הטבע, שהיתה מקום עבודתו במשך עשרות שנים, אבל הרעש, התנועה העמוסה ברחובות, המוני האדם וזיהום האוויר, כולם זרים ומנוגדים לסביבה שבה משוטט שוקה כבר שנים על שנים. כשאני שואל איך הוא מסתדר עם כל זה, הוא עונה בטון מתנצל: "אני לא מסתובב בעיר. הגעתי מהתחנה המרכזית לקחת מהספרייה חומר לטיול סוף השבוע הקרוב". 
שוקה הוא נוסע כפייתי בתחבורה ציבורית, והיה מהמפגינים נגד סלילת כביש חוצה ישראל. את יום הולדתו ה-70 חגג בגלישת חבלים (סנפלינג), לאות מחאה, מגג משרדי חברת "דרך ארץ", שסללה את החלק העיקרי של הכביש והמפעילה אותו היום. מיד אחר כך מיהר לארגנטינה וטיפס לפסגת ההר הגבוה ביותר ביבשת אמריקה, אקונקגווה (Aconcagua), שגובהו 6,960 מטר מעל פני הים. זה היה לפני עשר שנים, ושוקה ממשיך ללכת ברגל. לפני כמה שבועות חזר מטיול של שלושה חודשים במדינות מרכז אמריקה, שבמהלכו טיפס על הרי געש פעילים, זחל במערות וצעד ביערות הגשם במשך שישה ימים.

מיסיונר של הליכה ברגל
הכל התחיל בצעדה שערך מערד לבאר שבע לפני כ-50 שנה, כשעבד כנהג משאית בדרום הארץ. "אחרי 30 קילומטר הגעתי על הקרשים", אומר שוקה. "החלטתי שלא ייתכן שהמצב הזה יימשך, ומאז אני הולך ברגל". בדיוק התפנתה משרה בחברה להגנת הטבע בבאר שבע, ומאז עבד שוקה כל ימיו בתחביב שלו, והיה למיסיונר. שוקה רואה שליחות בהפצת חיידק השוטטות לאחרים. הוא מטייל ברגל בשבילי הארץ ובמסעות ארוכים במדינות רבות בעולם, וצעד ברגל גם עם משפחת שליט, בצעדתם מהילה שבגליל לירושלים הבירה. "הייתי מהבודדים שצעדו עם המשפחה לאורך כל הדרך, ולא קטע אחד בלבד. אחד העיתונאים שם לב שאני זקן הצועדים, ושאל אותי מה יהיה בעליות לירושלים", מספר שוקה ומצחקק. "עניתי לו שבחודש הבא אהיה בטיבט, ושם יותר גבוה".
שוקה נולד בקיבוץ תל יוסף, ומעיד על עצמו, "הייתי מה שקוראים היום 'ילד ריטלין', רק שאז עוד לא הכירו את הריטלין, אז שלחו אותי לטפס על הגבעה הסמוכה, גבעת קומי. הגלבוע היה גבול האופק שלי, והייתי מאוד סקרן לדעת מה יש מאחוריו". הוא קרא הרבה ספרי הרפתקאות, מז'ול ורן ועד אלה העוסקים במסעות לכיבוש הקוטב, והתחנך על ברכיו של משה כרמי שלימד טבע ותנ"ך בבית הספר היסודי. גם בצבא לא השתעמם, כדבריו, וניצל את הזמן כדי לטייל במקומות לא מוכרים. אחרי כמה שנות עבודה כרפתן ("באותה תקופה לא היה מקובל לצאת ללמוד. הייתי בטוח שאמות רפתן"), הדרים שוקה לבאר שבע כדי לפרנס את המשפחה הצעירה שהקים ועבד כנהג משאית. את השיעור הראשון בבוטניקה של הנגב קיבל מחוקר שביצע עבודת שדה לא רחוק מדימונה, אגב המתנה להעמסת המטען על משאיתו.
עשרות שנים עבד שוקה בחברה להגנת הטבע, וגם בתקופות שבהן עסק בניהול השתדל לשהות כמה שיותר בשטח ולא במשרד. הוא הקים והדריך חוגים לטבע ולצפרות, ארגן טיולים, עסק בתצפיות שדה ועבד עם ילדים ונוער בירוחם ובדימונה. במשך כעשור היה הרוח החיה בבית ספר שדה אכזיב, וב-1980 פנה למה שקרוי בפיו היום מפעל חייו: חוגי הסיירות. שוקה ניהל את החוגים שהוקמו לזכרו של אורי מימון ז"ל שנהרג במלחמת יום הכיפורים, מאז צורפו לחברה להגנת הטבע (1980) ובמשך כחמש שנים, ואח"כ שימש כרכז איזור פולג בשמך שלוש שנים נוספות. בשבילי חוגי הסיירות היו בית שני במשך שנים רבות שבהן הייתי מדריך ורכז בסניף החיפאי, ושם גם הזדמן לי לצעוד אחרי שוקה.
שוקה טוען שאם יש גוף בארץ שאפשר להגיד עליו שאנשיו יודעים לטייל כהלכה – זה חוגי הסיירות. "זאת הרמה הגבוהה ביותר של שוטטות בשטח. אני מתחמם לאור הזיכרונות מהתקופה הזאת. זה אחד הדברים היותר משמעותיים שעשיתי. עד היום כשאני הולך במדבר ופוגש רוג'ומים (מגדלי אבנים המשמשים סימני דרך להולכים במדבר – נ.ס.כ) חדשים, אני יודע שהם נעשו על ידי חוגי הסיירות, וזה מחמם לי את הלב". עשרות אלפי חניכים פעלו במהלך השנים במסגרת חוגי הסיירות וחונכו לאהבת הארץ באמצעות ידיעת הארץ. בני הנוער עוברים פעילות שבועית, טיולים חודשיים ומחנות נודדים בחגים ובחופשות, וחלקם הופכים בהמשך למדריכים בחוגים. 
כשנתיים לאחר שקיבל עליו את ניהול חוגי הסיירות, נפגע שוקה בתאונה קשה בסיני, ובגופו הושתל מפרק מלאכותי. הוא עבר שיקום ארוך ונעזר בקביים במשך שנה וחצי, "אבל גם אז לא ישבתי במשרד". לא חלף זמן רב, ושוקה שלח גלויה לרופאו מאוכף הרים גבוה בהימלאיה: "אם אני כאן, אתה נגר טוב", כתב.
הרומן עם רכס ההימלאיה לא פסק עד היום, למרות האסון שפקד את שוקה כשבנו אלעד נספה בתאונה בנפאל בשנת 1995. לאחר האסון לקח שוקה את התרמיל של אלעד ונסע לנפאל, למקום שבו הבן תכנן לטייל. "מאז אני מטייל איתו, ומטייל גם בשבילו". שוקה מוביל קבוצות מטיילים בשבילי הרכס גם היום, ובקרוב הוא יוצא לטיול נוסף. בין הטרקים בנפאל לשאר טיוליו בארץ ובעולם, הוא מדריך עד היום גם חלק מטיולי "חוג אלעד", חוג שהוא שם דבר בעולם הטיילות. בתחילה הקים שוקה חוג לכל אלה שהכותרת "מיטיבי לכת" לא הספיקה להם, ויחד יצאו לשוטט דווקא במסלולים הפחות מוכרים ופחות מטוילים, ברוח מורשת הסיירה קלאב האמריקאי, ממועדוני הסיירות המובילים בעולם. אחרי מות בנו נקרא החוג על שמו, והיום הוא "חוד החנית של הטיילות בארץ" ומושך לא מעט משוגעים לדבר.

הזכות לשוטטות
אחרי כשעה של שיחה קולחת אני רץ להוסיף עוד כרטיס חניה (העיר הגדולה, כבר אמרנו?). כשאני שב אני מוצא את שוקה עם קפה ותה ושקית עוגיות, כאילו אנחנו יושבים סביב המדורה בלילה קר בהר הנגב. שוקה חוזר לעניין שמעסיק אותו אולי יותר לאורך הדרך הארוכה שעשה בשבילי הארץ. סימוני השבילים, שכולנו מכירים היטב מכל פינה בארצנו, מדירים שינה מעיניו. שוקה טוען בלהט שלא ייתכן שימנעו ממנו, ומכל אזרח אחר במדינה, לטייל כאוות נפשו היכן שירצה, ועוד בטיעון מופרך של שמירה על הטבע. "עדרי הפרות ברמת הגולן פוגעים בטבע הרבה יותר ממני, החוק הזה הוא התעללות לשמה". שוקה מתכוון בדבריו לחוק הקובע כי בתחומי שמורות טבע אין לרדת מהשבילים המסומנים. "הזכות לשוטטות היא לפני הכל", טוען שוקה, "אי אפשר למנוע ממי שיודע להחזיק מפה לשוטט בשטח. אני מטייל הרבה בעולם, וכולם הולכים חופשי בשטח. השביל הוא בבחינת המלצה וסיוע למי שמעוניין או למי שלא מסוגל בלעדיו, ולכן הוא חיוני וחיובי, אבל האיסור לרדת ממנו הוא אבסורדי ומקומם". עמדתו בעניין הזה לא נשארת בגדר הצהרה בלבד, והוא יורד מן השבילים המסומנים בכל מקום בארץ, בידיעה שהוא מפר את החוק, וגם צפוי להיענש על כך. בדרום הארץ, הוא אומר, העניין בולט שבעתיים, בגלל השבילים העתיקים הרבים. "מבחינתי, נקב (שביל עתיק, נ.ס.כ) מסומן ברוג'ומים הוא בבחינת סימון שבילים לכל דבר. אי אפשר להפסיק את השוטטות בארץ", הוא חוזר ומצהיר. כשאני שואל אותו על הפקחים המסתובבים בשטח, הוא עונה בחיוך שובב: "אנחנו הולכים ברגל. הפקחים, אתה יודע, מסתובבים בג'יפים".
כשאני שואל את שוקה מה מעסיק אותו היום, הוא לא יודע איפה להתחיל. יש לו רעיונות למכביר בראש, ומרץ בלתי נדלה להגשים אותם, בלי כל קשר למשוכות הביורוקרטיות והאחרות שיצוצו בדרך. כך למשל הוא מתכנן להקים גשר במוצא הכנרת לירדן, שיאפשר לצועדים בשביל סובב כנרת לעבור אל צדו האחר של הירדן, כמו שהיה בתקופת הבריטים. הוא גם מתכנן שני גשרים תלויים באזור הירדן ההררי, שיאפשרו לצועדים ללכת ממש בתוואי הנחל, ולעבור מצדו האחד של הנהר לצדו האחר, וגם בחזרה, בנקודה דרומית יותר. בין לבין הוא עסוק בסוגיית סימון השבילים, משתתף בכנסים ובפגישות בסוגיית שמירת טבע בנחל שורק, בעניין פתרון בעיית הביוב בנחל קדרון, בנושא ההליכה בשבילים העתיקים ועוד ועוד. עד מתי? "עד שרגלי יפסיקו לשאת אותי. אין לי אלוהים. בינתיים אני שם הכל בבנק", הוא אומר ומורה לכיוון הראש שלו, "ואני יודע שיום אחד זה ייפסק. לוחצים עלי לכתוב, אבל זה לא ממש מעניין אותי. יש לי חבר בגילי שכותב עכשיו, אבל אני עוד לא התפניתי לזה. אני עוד עסוק".
אנחנו מסיימים את שיחתנו וצועדים לכיוון היציאה מן הקומה. ממכשיר הטלפון הנייד של שוקה בוקעת הנעימה "רוצה להיות חבר של קבע בחברה להגנת הטבע", והוא מציע לא לחכות למעלית ולרדת את ארבע הקומות ברגל. אני ממהר לדלג בעקבותיו, וחושב לעצמי שלבטח לא ירחק היום וגם הגשרים ייבנו, ושוקה יוביל עליהם עוד דור של מטיילים. 
___________________
נעם סגן-כהן – גיאוגרף, מוסמך בניהול משאבי טבע וסביבה. מוביל טיולים למדינות אמריקה הלטינית ומזרח אפריקה ומרצה על יעדים ונושאים מגוונים www.noam-ways.com





תעודת זהות
שנת לידה: 1931
מקום לידה: תל יוסף
משפחה: חמישה ילדים (אלעד ז"ל נהרג ב-1995), עשרה נכדים, חמישה נינים
פרסומים: "אל קניוני מואב ואדום", עם פרופ' אבי שמידע, הוצאת טבע הדברים
עיסוק נוכחי: פנסיונר פעיל ביותר
מוטו לחיים: "אם יש מקום שממנו אני מפחד, זה הכביש", וגם: "אין זמן, אני צריך להספיק לראות, אני על זמן שאול"